זמן רב עבר מאז בפעם האחרונה ראה "בית".
זאת אומרת, הוא ראה בתים רבים: גבוהים וקטנים,
רחבים וצרים, יפים ומכוערים, פתוחים וסגורים, עם חלונות רבים ומעטים.
הוא אף גר בכמה מהם, העביר בהם את ימיו,
אבל לא היה מסוגל לקרוא לאף אחד מהם "בית".
כשנכנס לאחד מהבתים ההם, היה מוצף בתחושה של זרות.
הוא נהג בדבריו-שלו כאילו היו של אחר,
כאילו שאלם לזמן-מה ועליו להחזירם בבוא העת, לכן יש להישמר פן ישברו.
נודד היה מעבודה לעבודה, מעיר לעיר, ממדינה למדינה,
בחיפוש אחר הבית. מעולם לא מצא את אשר חיפש, ולכן נפשו לא הייתה שקטה.
אבל למרות זאת, הוא עדיין סמוך ובטוח,
שיום אחד ירד באיזו תחנת אוטובוס, באיזו עיירה קטנה,
ויתחיל ללכת לכיוון אקראי כלשהו,
ואז, מעבר לפינת הרחוב, יתגלה לו אותו בית. זה שאחריו הוא מחפש כבר שנים.
ובבית הזה ירגיש בנוח, ובבית הזה ירגיש רצוי.
ובכל פעם שיחזור מהעבודה, הוא יכנס פנימה דרך הדלת שהוא כל-כך אוהב,
ילטף את הקיר ואת המעקה שכל-כך מוכרים לו,
ויגיד ש"אין כמו בבית".
אני כל-כך מחכה להגיד את המשפט הזה.
להגיד אותו בלב שלם וכוונה מלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף