כשהאורות חולפים על פניי במהירות 92 קמ"ש, הרגשתי איך המחשבות מתחילות לחדור דרך מעטה האלכוהול,
שמכסה את המוח שלי כמו עטיפת ניילון. ניסיתי לקלוט מה הולך, לאט,
והאטתי קצת את הקצב. בִּי בטיפול נמרץ. שבר בגולגולת, כנראה חטפה זעזוע מוח רציני.
כשהאח התקשר, המידע לא הספיק להיכנס אליי בכלל.
לעזאזל עם האלכוהול המחורבן.
פניתי כמעט בשניה האחרונה, והתחלתי להסתכל על השלטים.
בפנייה הבאה הסתכלתי על השעון. 22:32.
הגעתי לבית החולים. מעולם לא הייתי שם בעבר. החנתי את האוטו וכמעט ששכחתי את המפתחות בפנים.
כמובן, סיננתי משהו לגבי האלכוהול המזורגג, אבל אני חושש שהפעם אני הוא האשם.
הדלתות נפתחו, כשאנשים נכנסים ויוצאים באופן כמעט תמידי.
22:43, הורה השעון. פניתי מייד לפקיד הקבלה,
או האח השומר, או איך שלא קוראים לעובדים האלה ליד הדלפק.
"שלום, התקשרו אליי מבית החולים הזה לפני רבע שעה בערך, בקשר לניקול בִּישוֹפּ..."
האיש מאחורי הדלפק התבונן בי, עיניו עברו עליי מלמטה עד למעלה בעפעפים מצומצמים.
"אתה החבר? קרוב משפחה?" הוא שאל בקול חשדני במקצת. "ידיד טוב." עניתי בקול חלול.
"אוהו. ידיד טוב. ומה קרה שאנחנו מתקשרים לידידים טובים במקום לבני משפחה?"
"אני חושב שהעובדה שהמשפחה שלה לא איתנו יותר, ושאין לה חבר כרגע, מפריעה לכך."
שוב, קול חלול. "אה... אני מבין. סליחה.." הוא אמר ופנה.
"חדר 51, מחלקה 2. כרגע היא בניתוח, אבל אתה יכול לחכות לה בחדרה. אם יהיו התפתחויות, אנחנו נודיע לך."
"ת-תודה רבה.." אמרתי.
ההליכה לחדר 51 במחלקה 2 הייתה בין ההליכות הכי ארוכות שעברתי בחיי.
הצללים התארכו כשדלתות נסגרו ונפתחו, קולות בכי נשמעו מידי פעם, אורות נדלקו ונכבו.
אנשים עברו ליידי, חלקם משוחחים בשקט, חלקם רצים.
הקירות הלבנים, המתים, של בית החולים, בתוספת ריח האלכוהול והתרופות שסרר במקום גרמו לי להרגשה לא נעימה במיוחד.
לפתע, הרגשתי בחילה נוראית. כשרצתי לחדר השירותים, עברו במוחי מחשבות על מה יקרה אם הניתוח לא יצליח.
מה יקרה אם ניקול, אולי האישה היחידה בחיי, תיעלם.
תוך כדי תהייה על אופן ההלוויה והחיים שלי אחרי זה,
מצאתי את עצמי רוכן מעל הכיור של השירותים בבית החולים, מקיא את נשמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף