| 10/2006
3
שעות על גבי שעות ישבתי שם, ליד האיש הזקן.
האיש הזקן בעל הזקן הכסוף.
ניסיתי לדבר, אך כל פעם שעמדה מילה על קצה לשוני, היא סרבה לצאת.
כאילו שהאיש חכם וזקן מכדי לשמוע דברי הבל, או לנהל שיחות חולין.
לאחר שנאבקתי בגופי שלי זמן רב, יצא משפט מפי:
"מדוע יושב אתה בסירה קטנה זו?"
האיש הזקן הפנה את ראשו אליי, באיטיות.
כמעט אפשר לשמוע את שרירי הצוואר שלו חורקים, הודתי בפני עצמי.
"הו, זמן רב עבר מאז ששכחתי את המטרה שלשמה אני כאן."
קולו היה חביב, לא מאיים כפי שחשבתי שיהיה.
הוא נראה שמח, עד כמה שפניו הזקנים יכולו להראות זאת, לענות על שאלה.
לכן החלו המילים לצאת מפי.
"מאז ששכחת? כמה זמן אתה כאן?"
הזקן נראה חושב לרגע.
"בערך שלושת-אלפים שנה."
"שלושת אלפים שנה?!" נדהמתי. המספר הזה עצום!
"כן, שלושת אלפים. אפשר לדייק ולהגיד שלושת אלפים עשרים וארבע שנים."
"וכל הזמן הזה אתה יושב כאן ו... דג?" שאלתי בתדהמה.
"כן." באה התשובה הפשוטה. לא יכלתי שלא לפעור את עיניי.
"ומהו גילך, אם כך?" כעת לא עלה בידי לעצור את השאלות.
"אני מניח ש..." הוא עצר לרגע. "ארבעת-אלפים ושש שנים."
"זהו גיל מופלג, קשישי! הכיצד זה אתה חי מספר רב כל-כך של שנים?"
"אינני יודע. למען האמת, אני רוצה כבר לישון. אבל אינני יכול, כי המטרה שלשמה אני כאן לא הושגה. כשאשיג את המטרה, אולי אפרוש לשינה שלה אני כה מצפה. כך אמרו לי."
"הו." קיבלתי את דבריו. "אם כך, מהי המטרה שלשמה אתה כאן?"
הזקן הרהר, ליטף את זקנו. "אין לי שמץ של מושג." הוא אמר.
אני לא רוצה לשבת כאן עד שאשכח את הסיבה שלשמה הגעתי, חשבתי לעצמי.
"אם כך, קשישי, עליי לעזוב. אשחה מכאן ואחפש לי יבשה, או איזו ספינה שתוכל לקחתי למחוז חפצי."
"אוהו. אם כך אאלץ להישאר כאן לבדי, שוב. טוב, אני מניח שיש לך סיבות משל עצמך. היה שלום!"
אמר הזקן. באותו רגע, חכתי משכה את ידי בכוח. "הכובע!" צעקתי. כמעט ששכחתי מקיומו!
סובבתי את הידית, והרמתי את מה שעלה בחכתי. זה אכן היה הכובע!
חייכתי, חבשתי את כובעי, ועמדתי לקפוץ למים.נזכרתי שכובעי עלול ליפול מראשי במהלך השחייה, אז קשרתי אותו לידי בעזרת החוט של החכה. לאחר מכן, כשהייתי סמוך ובטוח שהכובע לא יעלם,
קפצתי למים.
"היה שלום, ילדי!" אמר הזקן שוב.
ככל שהתרחקתי מהסירה של הזקן, הלך הים והתכסה בערפל סמיך. לא יכולתי לראות אלא מעט מעל פני המים. המים היו שקטים, לא היו גלים כלל. לפתע שמעתי קול של פכפוך מים.
צל גדול נגלה בערפל. צל בצורת ספינה. "הצילו!" צעקתי, בתקווה שהמלחים ישמעו את צעקותיי.
"עזרו לי! נפלתי למים! בבקשה, משו אותי מתוכם!"
גלגל הצלה אפור הגיע מהספינה. תפסתי אותו, והמלחים העלו אותי.
רק כשהייתי כבר בחצי הדרך למעלה, הבנתי כמה טעיתי.
אבל זה היה מאוחר מידי.
מאוחר מידי הבחנתי בכך שעליתי על ספינה ששמה "אַרְתֶ'נוֹסְט"
מאוחר מידי הבחנתי בכך שדגלה היה דגל שחור, שעליו גולגולת ושתי עצמות מוצלבות.
מאוחר מידי הבחנתי בכך שעליתי על ספינת שודדי ים.
| |
2
"איפה אני?"
זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שפקחתי את עיניי.
התיישבתי במקום.
הכל היה חשוך. הייתה רצפה, אך היא הייתה שחורה.
היה חלל, אך הוא היה שחור.
הרצתי במוחי את הזכרונות האחרונים, שאולי יובילו אותי למקום שבו אני נמצא.
התמונות החלו להופיע:
הסלון בביתי. משחק. רִיקָה. קפצתי. נעמדתי על המעקה של החלון.
הושטתי לריקה יד. נפלתי. הכל התרחק ממני. כאב.
בבהלה הבנתי שנפלתי מהחלון הגדול הנמצא בסלון.
"אני..." היססתי. לא רציתי להגיד את זה.
"אני מת?" שאלתי את האוויר שמסביבי. קול, עמוק אך חביב, קול של אב המסתכל על בנו בחיבה, ענה לי. "רק אם אתה רוצה בכך."
"אני לא רוצה למות!" עניתי לקול. הייתי מבולבל מאוד.
"אתה לא רוצה למות? אם כך, עליך לעשות משהו עבורי." אמר הקול.
"מה עליי לעשות?" שאלתי, והחלתי להתלהב. "אני רוצה שתצא למסע, מסע שבסופו תמצא את הדבר היקר לי יותר מכל." אמר הקול.
"מהו אותו דבר?" שאלתי. "אתה תדע כשתראה אותו." הקול אמר.
לפתע, הופעתי בספינה.
היא הייתה מלאה במלחים. הסתובבתי ברחבי הספינה. היא הייתה מוכרת.
אצבע נקשה על כתפי. "חם-חם מהתנור, במיוחד בשבילך קפטן!" אמר קול מוכר במבטא צרפתי. הסתובבתי. היה זה המלצר, אוחז בידו מגש ועליו עוגיות שנראו טעימות ביותר.
"אוה, בונז'ור מסייה!" אמרתי ולקחתי עוגיה. היא הייתה חמה.
נגסתי בה. טעמה היה נפלא, מעודי לא טעמתי דבר טוב כל-כך.
ואז, ראיתי אותה. ריקה הייתה על הסיפון, לבושה בשמלה רכה בצבע תכלת.
היא התקדמה לעברי. "סדר את הכובע, אתה נראה מגוחך!" היא אמרה, ויישרה את כובעי המשולש, זה שתמיד צחקה עליו. משהו בריקה, ריקה שלי, היה שונה.
"מתאימה לך, השמלה." אמרתי. "תודה רבה!" היא השיבה, והתבוננה בי.
אני התבוננתי בה. התסכלתי לתוך עיניה, בצבע חום-בהיר.
"את יפה." כמעט אמרתי. אבל במקום זאת, הסתובבתי והתחלתי לקפוץ על הסיפון.
נתלתי על חבל, קפצתי ונעמדתי על המעקה. "בואי, קפצי לצידי." אמרתי.
"זה לא מסוכן קצת?" היא שאלה, וחשש קל על פניה. "לא, כלל לא!"
אמרתי והושטתי את ידי. היא מילמלה משהו, והתקדמה לעברי.
באותו רגע שידה נגעה בידי, הספינה היטלטלה. הבעת פניה שונתה במהירות, והיא הייתה מבוהלת לגמרי. עזבתי את ידה, כי לא רציתי להפיל אותה יחד איתי.
נפלתי לתוך המים הקרירים של הים, ושקעתי כ-5 מטרים. שחיתי מהר למעלה,
ונשמתי. לפתע, גלגל הצלה אדום-לבן פגע בראשי. "זה כאב!" צעקתי ושפשפתי את מקום הפגיעה. הסתכלתי למעלה. ריקה זרקה אליי את הגלגל. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה. פתאום, שנינו התחלנו לצחוק. זה היה מרגיע ומשחרר, לצחוק כך.
היה זה כאילו ריקה חשבה שנפלתי אל מותי. תפסתי את גלגל ההצלה.
כמה מלחים משכו אותי מחוץ למים.
לפתע, הכל נעלם.
מצאתי את עצמי יושב בסירה קטנה, ליד איש זקן, שמחזיק בידו חכה.
מיששתי שוב את ראשי, שעדיין כאב. "אוי, לא!" צעקתי "כובעי!"
פניתי אל הזקן "אנא, אדוני, עזור לי! כובעי! הוא אבד במים!"
הזקן פנה אליי באיטיות. זקנו היה ארוך וכסוף, ונכנס לתוך המים.
הוא דיבר לאט, מאוד לאט, כאילו הוא בן אלפיים שנים ויותר.
"קח חכה." הוא אמר. "קח חכה ותפוס את כובעך."
"אבל היכן אוכל למצוא חכה נוספת?" שאלתי. הוא הצביע על ירכתי הסירה.
הסתכלתי, ולא ראיתי דבר. "אין פה שום חכה..." הודעתי לאיש.
"הסתכל טוב יותר." הוא אמר, באיטיות. הסתכלתי שוב, ואנקת תדהמה יצאה מפי.
הייתה שם חכה!
"קח אותה, ודוג את כובעך." הזקן אמר.
לקחתי את החכה, והטלתי את הקרס לתוך המים,
בתקווה שאמצע את כובעי,
ואחזור במהרה לספינתי,
ואראה שוב את ריקה.
ריקה שלי.
| |
1
"למתוח מפרשים! אנחנו מפליגים!"
צעקת בקול דק. הקול שלך. אני כל-כך אהבתי את הקול שלך.
"קדימה חברים, למתוח את החבלים, להרים את העוגן!"
הוקסמתי מהאופן שבו "חילקת הוראות" ל"אנשי הצוות" שלנו.
נראית כל-כך שמח ובטוח בעצמך, כל-כך מלא קסם מסתורי.
הקסם של הילדים.
יכלתי להרגיש את גופך מקרין התלהבות, ציפייה.
אף שידעתי שזהו רק משחק,
התלהבתי גם. הצטרפתי אלייך,
מזרזת את "הטבח" ואת "המלצר" שיביאו לך את העוגיות שאתה כל-כך אוהב
(למרות ששנינו יודעים שאני בסך הכל פתחתי שקית עוגיות קנויות והגשתי לך על צלחת.)
ואתה כל-כך שמחת כשהן הגיעו אלייך. "חם-חם מהתנור, במיוחד בשבילך קפטן!" ניסיתי להגיד במבטא הצרפתי הכי טוב שלי.
"אוה, בונז'ור מסייה!" אמרת במבטא מושלם, אף שהיית ילד שמעולם לא למד צרפתית לפני כן, ולקחת בנימוס את העוגיה הראשונה מהצלחת, ונגסת באיטיות.
הסלון הפך מהר מאוד לספינה ענקית מלאה במלחים,
ואתה פתאום לבוש בבגדי רב-חובל, עם הכובע המשולש המצחיק על ראשך.
הסתכלת דרך משקפת ונשמת את אויר הים לריאותיך.
אחר הנמכת את המשקפת והסתכלת אליי. לא היה ביכולתי לעצור את הצמרמורת הקטנה שעברה בגופי, בזמן שהסתכלת אליי. חייכת. חייכתי חזרה.
קפצת על הסיפון, נתלה על החבלים, ואז נעמדת על המעקה.
"בואי, קפצי לצידי." אמרת. "זה לא מסוכן קצת?" שאלתי בחשש.
"לא, כלל לא!" אמרת והושטת את ידך. "טוב, בסדר..." אמרתי והתקדמתי לעברך.
באותו רגע, הרגע שבו נגעה אצבעי באצבעך, נפלת.
אבל לא הייתה זו נפילה אל המים, שממנה ניתן להצילך.
הייתה זו נפילה מהקומה החמישית שבחלון הגדול של הסלון שבביתך,
נפילה אל מותך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף