התיישבתי בכורסה האדומה, הרמתי את רגליי והסתכלתי שמאלה.
הוא ישב שם, בכיסא עור משובח, והביט בי דרך משקפיו.
הוא החזיק פנקס בידו השמאלית, ועט בידו הימנית.
אקווריום עצום בגודלו, מלא בדגים מכל הסוגים, היה כמאה מטרים מאחוריו.
האולם שבו ישבנו היה עצום. כלל לא ציפיתי שיהיה כזה, למען האמת.
אותו בוקר התעוררתי שוב מחלום מטריד.
בזמן האחרון חלומותיי מטרידים ביותר, מפריעים לי להתרכז במהלך היום,
הורסים לאט-לאט את חיי.
החלטתי ללכת לפסיכולוג בתקווה שיעזור לי לפתור את הבעיה.
שפשפתי את עיניי ולבשתי את החלוק בצבע תכלת, האהוב עליי.
הלכתי כמוכה סחרחורת במסדרון, שנראה ארוך מתמיד, עד למטבח.
הכנתי לי קפה. הייתי צריך להתעורר.
מצאתי את עצמי שותה את הקפה ואוכל ביסקווטים בטעם שוקולד-וניל.
לאחר מכן התרחצתי והתלבשתי, צחצחתי שיניים ויצאתי לעבוד.
"אז, מר טומפסון, אני רואה שאתה סובל מסיוטי שינה."
קולו העמוק של הפרופסור החזיר אותי למציאות.
"לא.." הוצאתי הגה שבין אמירה למלמול.
"אם כך, אתה יכול לספר לי מה בדיוק גרם לך לבוא אליי?"
שאפתי שאיפה ארוכה. "למען האמת, החלומות עצמם הם אלו שמטרידים אותי.
אני לא מסוגל להמשיך בחיים שלי. כל הזמן אני מהרהר בחלומות,
כל הזמן הם מעסיקים אותי. אני מנסה להתרכז במשהו, נזכר בחלום ומאבד ריכוז לחלוטין."
"אני מבין..." הוא אמר ורשם משהו בפנקס.
"אם כך, מה בעצם מטריד אותך בחלומות?"
"הם... טוב.." ניסיתי למצוא את המילה הנכונה.
"מציאותיים מידי."
"סליחה?"
"מציאותיים. אתה יודע, קרובים למציאות. אני חולם שאני קם בבוקר ומתחיל את היום כרגיל.
אחרי שאני הולך לישון, השעון המעורר מעיר אותי ואני מתעורר במציאות." עצרתי כדי לראות איזה רושם עשו דבריי עליו.
הוא לא עשה דבר מלבד להנהן ולכתוב בפנקסו.
"הגעתי למצב שהחלומות הופכים יותר ויותר מציאותיים, ואני כמעט לא יכול להבדיל בין המציאות לחלום."
"זאת אומרת, שיש סיכוי גדול מאוד שהשיחה שלנו בעצם מתרחשת בחלום שלך?" שאל הפרופסור.
"למען האמת..." התחלתי להגיד. לא חשבתי על זה אף-פעם.
...כן."
לאחר 5 שעות עבודה, הייתי עייף בצורה מפחידה.
למזלי הגיעה ההפסקה והייתי יכול לישון. הלכתי לחדר המנוחה, נשכבתי על הערסל ונרדמתי.
השעון המעורר צפצף. מצאתי את עצמי שוב בבית.
"מה השעה עכשיו?" שאלתי את עצמי. 10:31
"לעזאזל! אני מאחר שוב!" צעקתי בכעס.
"אני לא מאמין, איך זה יכול להיות שהשעון שוב איחר ככה?"
צחצחתי שיניים ודילגתי על האמבטיה וארוחת הבוקר, התלבשתי במהירות ויצאתי.
כמעט שכחתי בערך שני שליש מציוד העבודה שלי בדרך החוצה,
כולל המזוודה, המפתחות וסנדוויץ' שהכנתי כדי לאכול בדרך.
נהגתי במהירות מטורפת. העייפות הרגה אותי, וכמעט שנרדמתי בערך פעמיים.
היה לי חשק מטורף לעצום את העיניים. "רק לרגע אחד, שנייה אחת, לא יקרה כלום..."
התעוררתי על הכורסה בבעתה. לפני רגע נסעתי על הכביש המהיר, וכמעט מתתי בתאונת דרכים,
ועכשיו אני כאן, יושב על הכורסה של הפסיכולוג הזה?
"תגיד... אני מת?" שאלתי את הפרופסור.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מת'?" הוא שאל בעניין.
"האם הנשמה שלי יצאה מהגוף הגשמי שלי, נעה לעבר מישור קיום אחר?" שאלתי בעצבנות.
הוא עמד להגיד משהו, ועצר. "למען האמת?" הוא אמר.
"...כן."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף