סוף כל סוף הצלחתי להתחבר, שום שיטה לא הצליחה לעבוד לי עד עכשיו אז ניסיתי לפרוק בצורות אחרות וזה עבד די גרוע.
ניסיתי לפרסם פוסט פרטי בפייסבוק, ניסיתי לכתוב לעצמי בקבוצה משלי בטלגרם, זה פשוט לא אותו דבר כמו לכתוב באתר המעאפן הזה.
מה אני אגיד... אנסה לקצר עם ההקדמה.
פיטרו אותי לפני שבוע וקצת מהעבודה אחרי תקופה קצרה של חוסר ודאות. בהתחלה כשזה היה רק התראה לפני שימוע לקחתי חופש מחלה כי לא הייתי מסוגל להגיע לעבודה ומצאתי את עצמי עובד חזק בבית על עצמי, כותב קוד ומגיש קורות חיים ומנסה לבדוק איך אני משפר את עצמי. מהרגע שאשכרה פיטרו אותי לא הצלחתי לחזור לאותה רמת אנרגיה ואין לי מושג למה.
שלחתי קורות חיים לאיזה 100 מקומות ביום הראשון, ביום השני לעוד איזה 50, וציפיתי שהטלפון שלי לא יפסיק לצלצל כמו שלא הפסיק לצלצל בפעמים הקודמות שחיפשתי עבודה בנונשלנט בלי לחץ. כמובן שהפעם זה פשוט לא קורה, חזרו אליי בקושי שני מקומות וגם איתם זה נכשל בסוף. מעבר לזה, משום מה אין פשוט משרות חדשות שמתפרסמות, את כל המשרות שיש בכל האתרים שאני מחפש בהן ראיתי כבר 50 פעם וכאמור אף אחד לא חוזר, אני מניח שזה בגלל המלחמה. כל המשק עצר, אין גיוסים ואם יש אז הכל על הולד כי חצי מהמדינה במילואים. אני רק מקווה שכל המלחמה הזאת תסתיים מהר ואני אוכל למצוא מקום נורמלי לעבוד בו, לקבל שכר שמתאים ליכולות שלי ולא להתפשר כי ממש אין לי כוח לעבוד בעוד חרא מקום שאני אסבול בו ורק ארצה לעזוב כמה שיותר מהר.
למזלי יש לי תקופה של התראה מוקדמת ומקום העבודה שלי מאפשר לי להיות בבית ועדיין לקבל משכורת אז זה כאילו קיבלתי אקסטרה חודש של דמי אבטלה, בערך. בכל מקרה זה עוזר, גם אם רק קצת.
את הימים שלי בינתיים אני מעביר בלישון הרבה וללכת לישון מאוחר (אפשר להבין מהשעה שבה אני כותב/מפרסם את הפוסט הזה), לעשות דברים בבית כמו לנקות ולקפל כביסה וכאלה, לעבור על אתרי דרושים (כאמור למעלה) ולנסות לשכנע את עצמי לשבת כבר על פרויקטים או ללמוד משהו או וואטאבר, זה לא כזה פשוט. העובדה שפוטרתי יחד עם המלחמה והעובדה שפשוט אין שום אפשרות לברוח מכל החרא הזה גורמות לי להיות בחוסר פרודקטיביות משווע. תמיד כשדמיינתי את עצמי מפוטר עם דמי אבטלה חשבתי שזאת תהיה תקופה מצוינת להשתפר בה, אף אחד לא הכין אותי לאזעקות וטילים מתפוצצים ותחושת חרדה קיומית תוך כדי שאני לא בטוח שאני אוכל לממן אוכל במקרר. אפילו אין לי חשק להרים גיטרה ולנגן, הכל מרגיש לי פאקינג מעאפן ובאמת שאין לי חשק לכלום, אפילו לא לשתות אלכוהול. כן, אני! לי אין חשק לשתות. גאד דאמט לאן הגעתי. למזלי אני כן מצליח לגרור את עצמי 3 פעמים בשבוע לאימונים, אז לפחות זה נשמר ואני מצליח להקפיד. משהו אחד טוב, בערך, אני מניח.
מעבר לזה המצב של המלחמה ממש מתסכל, מרגיש כאילו כולם כולל כולם עכשיו מבינים שאין באמת עם מי לדבר ושהסכסוך הזה לא באמת יסתיים כל עוד יש פה שני עמים, תמיד הם ירצו להעלים אותנו מפה, איך אפשר לראות סוף שהוא לא "רק אחד מאיתנו נשאר כאן"?
לא שזה ריאלי, כן? אף אחד מאיתנו לא יכול להשמיד את השני גם אם נרצה. אנחנו כי זה לא מוסרי או שאנחנו פשוט מוגבלים על ידי דעת הקהל הבינלאומי, והם כי הם פשוט לא מסוגלים לזה צבאית (ואם הם היו מצליחים להשיג את האפשרות הזאת, אין לי ספק שהיינו מפסיקים להתקיים שנייה אחרי זה)
אז איך זה יסתיים? זה כנראה פאקינג לא. אף פעם. וזאת עוד סיבה לעוף מפה. אבל, וזה אבל גדול, אפילו שאנחנו מתכננים את זה כבר תקופה מאוד ארוכה נראה שהאפשרות הזאת גם מאוד מאוד לא ריאלית. קודם כל, אין הרבה לאן לברוח. דבר שני, צריך סכום כסף לא קטן רק בשביל להגיע לשם, מה שמאוד קשה להשיג גם כשאני לא מובטל. קיצר כל המצב פשוט פאקינג חרא ואני מניח שאפשר להבין למה אני צולל לתוך תחושת חוסר אונים שמובילה לחוסר פרודקטיביות.
אז אם אי אפשר לקרוא חדשות ואי אפשר להיות בשום רשת חברתית בלי לקבל מנות גדולות של מרה שחורה ודיכאון, הפתרון הוא להסטרים. בשבועיים האחרונים אני עושה בינג'ים לתכנים של מלחמת הכוכבים בדיסני פלוס ותודה להשם (וג'ורג' לוקאס) שירחם על נשמתי, יש כל כךךךךךךךךךךך הרבה כאלה. סיימתי את הסדרה מ-2008 של מלחמת המשובטים, ואז את הסדרה מ-2003 (שהייתה בעצם מאוד קצרצרה) ועכשיו התחלתי את the bad batch שנראית ממש ממש נהדרת. אז כן, האסקפיזם שלי מהמלחמה זה לראות מלחמה אחרת, אבל לפחות אני יודע שכמעט כל פרק יסתיים עם סוף טוב והטובים הם טובים והרעים הם רעים וזהו בערך, מה צריך יותר מזה?
אין לי מושג איך לסיים את הפוסט, אני מניח שאני אאחל לעצמי למצוא עבודה נהדרת עם שכר נהדר ושהמלחמה הזאת תסתיים עם הכרעה מהירה וסופית של החמאס עוד השבוע. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף