מכאן,
אפשר רק לרדת ברמה.
אפשר לחשוב שעברה "תקופת הזוהר" של המקום הזה, של לונה.
הוא כבר לא מסמל מה שסימל עבורי לפני שנה וחצי שנה.
פחות ופחות אנשים נכנסים לכאן כל יום,
ואני כותב כאן פחות ופחות.
אני מתחיל לחשוב, ברצינות, על "פרישה".
וכמו כל אדם שעומד לקראת סיום של קטע משמעותי בחייו, הוא רוצה לדעת מה הוא השיג.
אז אני מסתכל על הבלוג הזה ורואה שנתיים - כן כן יקיריי, כמעט שנתיים - שעברו עליי בלווית לונה.
אלוהים ישמור, שנתיים.
אני זוכר את המקום הזה בהתחלה.
מכוסה בתמונות של גלקסיות זוהרות, יפהפיות. וליאור אמר ש"אפשר לחשוב שאתה פריק של חלל".
אני חושב שאפשר להסתכל בתגובות באותם ימים ולמצוא את הנוסח המדוייק.
עברתי תקופות כל-כך מחורבנות בחיים שלי פה.
המעבר מבר-לב להרצוג. נגה. המעבר מכפ"ס לחור הנוכחי. גיל ההתבגרות, שהיכה במלוא העוצמה.
משברים בקשרים עם אנשים. משברים בלימודים, במציאת משהו לאהוב בעצמי.
עברתי אפילו טיפול פסיכולוגי קצר, שלא עזר בכלל.
ולונה השתנה בהתאם.
פעם לבן, פעם אפור ופעם שחור, לעיתים שילוב בינהם.
והמוזיקה, אלוהים... המוזיקה. Grief and Sorrow, המנגינה המדהימה שליוותה אותי כל-כך הרבה זמן.
החזרתי אותה עכשיו, מעין מחווה של נוסטלגיה.
אז מה השגתי פה, במרוצת השנים? השגתי מאגר עצום של קטעים שאני אישית כתבתי, ואני אוהב את רובם.
השגתי קוראים שאוהבים להיכנס לכאן ולקרוא, ואולי אפשר אפילו לכנות אותם בתואר "מעריצים".
השגתי השלמה, גם אם חלקית, עם עצמי. הצלחתי ליצור סגנון שייחודי לי.
ואפשר להגיד שהשגתי אהבה.
פתחתי בלוג אחר. בלוג שבו אני מעביר, לא באופן ספרותי, את החוויות והקשיים שעוברים עליי.
אני לא קורא לזה בלוג אנונימי - אני פשוט לא מפרסם אותו. אם היה ונכנסתם לבלוג ההוא,
אהלן וסהלן, תכנסו ותקראו. אבל אל תבקשו ממני לינק, אל תחפשו אותו ואל תשאלו אותי לגביו.
הצורך לפתוח את הבלוג ההוא נבע בדיוק מאותה גסיסה של הכתיבה אצלי.
הרגשתי עדיין צורך במקום שבו אוכל לחשוף את הרגשות שלי בפני אנשים,
במקום שיתעד את הכל. ופשוט לא יכולתי לעשות את זה פה, בלונה, בגלל האווירה שיש כאן.
כאן נכתבים סיפורים, כאן המרתי רגשות לדמויות והתרחשויות.
כאן זה לא המקום לספר על החיים שלי באותו אופן שקורה... שם.
יש לי צביטה בלב כשאני חושב על לסגור או למחוק את המקום הזה.
לא, לא אסגור ולא אמחק אותו. אני פשוט מכריז באופן רשמי - או אכריז בעתיד, יותר נכון - על ההפסקה ההדרגתית שלי בכתיבה פה.
לונה יישאר פה תמיד, למקרה ש.
אבל מי יודע? אולי היצר יתעורר מחדש? אולי אני ארגיש שוב את המילים זורמות,
את המוזה מכה בי, את האושר בלכתוב ולאהוב את מה שאני כותב?
אולי אני אקרא עכשיו את כל הבלוג הזה, מתחילתו ועד סופו, ואחליט שאני לא מפסיק לכתוב ויהי מה?
לכו תדעו.
לילה טוב, ושיהיה לכם סקס נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף