Luna Ilidium

מעולם לא התעצבנתי יותר מעצמי.

לא קולט רמזים, לא קולט כלום.

כוסעמק, נמאס לי.

לא רוצים אותי?

תגידו לי את זה בפרצוף.

ויש הרבה אנשים שצריכים להגיד לי את זה.

פשוט אין להם מושג כמה אני צריך אותם,

והם רוצים להתרחק.

סבבה, שיתרחקו.

שינתקו קשר מצידי.

נמאס לי כבר.

נמאס לי כבר לקחת קשה מידי,

נמאס לי להגיע למצב שנמאס לי,

נמאס לי מ...

נמאס לי מעצמי.

נמאס לי מהכל.

הייתי מתאבד כבר, אם היה לי אומץ.

מעולם לא סבלתי יותר, או נגעלתי יותר,

מלראות את עצמי במראה מעכשיו.

"ספינה קטנה בים של אי ודאות,

או אונייה עצומה בגודל של עיר שלמה?"

הוא שאל בעניין.

"מה זה משנה?" השבתי בחוסר חשק.

"הים יכול לבלוע את שתיהן כהרף עין."

לא היה לי מצברוח לשטויות שלו.

הוא הביט בי במבט רציני.

"רק אל תשקע לי עכשיו."

האיש סיים את ההסבר הארוך שלו לגבי המשך דרכנו.

סחרחורת פתאומית תקפה אותי, והתגברה ככל שניסיתי להבין את דבריו.

"אתה יכול, בבקשה, לתמצת?" שאלתי.

"כן, בוודאי!" אמר האיש, בזמן שהתיישבתי בצד הדרך והחזקתי את ראשי לבל ייפול.

לאט לאט פסקה הסחרחורת.

"אם אנחנו רוצים להגיע ליעדינו במהירות הגדולה ביותר," אמר,

"עלינו לנוע קדימה."