Luna Ilidium

נפלתי על ברכיי ונאנחתי בייאוש. הדמעות עמדו לפרוץ, אבל עצרתי אותן.

הסתכלתי למעלה ונזכרתי בה. ראיתי את עיניה מתבוננות בי, שמעתי אותה מדברת אליי.

"מותר לבכות... היא אמרה שמותר לבכות..." לחשתי לעצמי,

והדמעות כבר זלגו מעצמן.

למה לא פשוט נתתי לה ללכת?

למה הייתי חייב להיקשר אליה?

למה אני עדיין מחפש את הריח שלה בכל מקום?

למה אני עדיין נזכר בשנינו יחד, מחובקים מול הירח, מחזיקים ידיים?

למה אני עדיין רוצה לנשק אותה שוב, על השפתיים הרכות האלו שלה?

השפתיים האלו, שרק להיזכר בהן גורם לערבול לא מוסבר בבטן?

למה אני עדיין רוצה לראות את העיניים שלה?

העיניים האלו, שהיו כל-כך עמוקות, מלאות בטירוף, טירוף כובש כל-כך?

אני יכול להתעמק שעות רק בצפייה בעיניים שלה, זה פשוט לא מוסבר. הן כל-כך יפות,

כל-כך כואבות, מרמזות על כל-כך הרבה דברים שמתרחשים במקומות סמויים, מתחת למה שאפשר לראות.

למה אני עדיין צריך כל-כך לשמוע את הקול המדהים, הממיס הזה שלה?

למה אני עדיין חושב על השיער שלה? למה בכל פעם אני מתפלל שהיא תשלח מייל?

למה הייתי צריך לקפוץ על ההזדמנות הזאת?

למה? למה? למה? למה?

למה הייתי חייב לשאול אותה?

למה אני כל-כך אידיוט???

אין לי מושג איך הגעתי לשם.

הייתי באמצע שום מקום,

ושום דבר לא היה מסביבי.

רק חול לרגליי ושמש מעליי.

הרגשתי כל-כך בודד.

כל-כך לבד.

חיכיתי לסוף.