Luna Ilidium

לילית הבינה שהגיעה ליעדה, כשהחושך שראו עיניה היה יותר מסתם חושך - הוא היה אפלה, חיה ונושמת.

"סמאל?" היא קראה. היא מעולם לא אהבה את החושך. הוא גרם לה צמרמורות.

אפילו לאחר שהצטרפה למסדר, שום דבר ממה שראתה - והיא ראתה דברים רבים - לא גרם לה להפסיק לפחד מהחושך.

האפלה התקיימה סביבה. היא מילאה את החלל שבו היא שהתה, מילאה את החלל שבין אצבעותיה, מילאה את האוויר שנכנס לריאותיה.

היא שלפה מכיס נסתר בשמלתה מצית, והדליקה. היא כמעט ברכה בקול על האור, שהביא שלווה לנפשה.

סמאל לא היה בסביבה, היא הבחינה.

לפתע, ראתה גרם מדרגות מואר באור כחול-חלוש, כמה מטרים מלפניה.

היא החלה ללכת. כשנגעה רגלה במדרגות האבן, החלה לשמוע קול. הקול היה קול של ילדה המזמזמת שיר.

הדבר העביר בה צמרמורת לא-נורמלית. לילית הצמידה את הורד האדום לאפה, ושאפה ממנו.

הריח הנעים החזיר אותה לעשתונותיה. לילית התאימה את קצב הליכתה לזמזום של הילדה.

היא נרגעה כשהקשיבה לזמזום ולקול נעלי העקב שלה על מדרגות האבן, מתואמים.

לאחר כחצי דקה שבה עלתה במדרגות, הגיעה לקומה העליונה. היא הכניסה את המצית לכיסה במהירות.

הקומה הייתה מוארת בלפידים שהיו צמודים לקירות. החדר שאליו נכנסה היה היכל גדול, שאור הלפידים לא הגיע למרכזו.

"לילית, נכון?" אמר קול שהגיע מתוך מרכז החדר. לילית נרתעה לרגע - היא לא ציפתה שיהיה שם מישהו.

במהרה קלטה את מעשיה, וענתה באדישות "כמובן. נשלחתי על-ידי ג'וזף לחפש את המפתח. אתה תוכל לעזור לי למצוא אותו?" לפיד החל להאיר את מרכז החדר. האור גילה שולחן עץ, די פשוט וחסר עיצוב, מאחוריו כיסא,

שעליו ישב איש לבוש בגלימה וברדס אדומים. "השאלה היא לא אם אני אוכל לעזור לך," ענה האיש, פניו מוסתרות בעזרת הברדס. "אלא אם את תוכלי לעזור לעצמך." הוא טרף בידיו חבילת קלפים. אחר הניח אותה על השולחן, ופתח קלף אחד.

"את פוחדת מהחושך." הוא אמר, ופתח קלף אחר. "את מחפשת אחר הזהות של עצמך." הוא פתח קלף נוסף.

"את מאוהבת ב-" "אין טעם להציג בפניי את עצמי. אני באה בעניין המפתח, ולא כדי שתנתח אותי." לילית אמרה במהירות, קוטעת את רצף דיבורו. "אני מבין." אמר האיש. הוא החל לערבב שוב את החבילה. "התקרבי הנה." אמר.

לילית התקרבה, והניחה ידיה על השולחן. "שבי." אמר האיש, והחווה בידו. לילית הסתכלה לאחור וראתה כיסא עץ, פשוט כמו השולחן והכיסא שבו ישב האיש בגלימות האדומות. כשראתה שהוא אמיתי, התיישבה עליו.

הוא פתח חמישה קלפים וסידר אותם בצורת פנטגראם. אחר מלמל כמה מילים, ופתח קלף אחרון והניח אותו במרכז.

"המפתח שאת מחפשת נמצא אצל איש הקרוי דניאל מטטרון. את תמצאי אותו בתחנת הרכבת הקרובה, יושב ברציף מספר שלוש. הוא ממתין לך." לילית הבליטה את שפתיה, אמרה "תודה לך, אדוני. עכשיו אלך לי." וקמה מכיסאה.

"או," אמר האיש "עלייך להיזהר. הקלף שבמרכז הוא אס יהלום, ואני עדיין מתקשה לפענח את משמעותו. היזהרי מאותו מטטרון, שכן הוא עלול להיות רועצך כשם שיכול להיות מגינך."

לילית הביטה בו, מבטה חדר כמעט מבעד לברדס. "היה שלום, אדוני." הסתובבה, והחלה לרדת בגרם המדרגות.

היא אמרה את השם דניאל מטטרון שלוש פעמים, וסיננה בחוסר חשק פסוק מהברית החדשה.

כשביטאה את הפסוק, שפתיה צרבו מכאב. לאחר שסיימה, אמרה "אמן." ונעלמה משם.

באותו לילה, באזור אחר של העיר, נשבה רוח פתאומית ועלי שלכת יבשים התערבלו בה.

מתוך פינה חשוכה, כמו מבין הצללים, יצאה אישה לבושה שמלה שחורה, וורד אדום בידה.

פנס הרחוב הקרוב הבהב, ורעש סוליות נעלים נפגשות במתכת נשמע.

איש שרירי לבוש שחורים הופיע מעל אותו פנס, וכיבה אותו בבעיטה.

"אז את מה אנחנו מחפשים?" שאל האיש, או בשם שניתן לו ע"י המסדר - סָמַאֶל.

"הו, שותף יקר," הציניות נשמעה היטב בקולה של האישה, הקרויה בפי המסדר לילית "אנחנו מחפשים אחר מפתח.

מפתח בצבע כסף, די פשוט, שעליו חרוטה דוגמה בצורת תיש." היא תארה לו את גודל המפתח בעזרת ידיה. סמאל הנהן.

"המ. ואיזו דלת פותח המפתח הנ"ל, אם אפשר לדעת?"

לילית הבליטה את שפתיה לפני שענתה. "לא כל מפתח משמש לפתיחת דלת, שותף."

העובדה שלא ביטאה את שמו, הרתיחה את סמאל. "המפתח הזה לכשעצמו, אינו שימושי. החומר ממנו עשוי המפתח, לעומת זאת, שווה הרבה יותר מכל תוכנה של תיבת אוצר או דלת שכל מפתח אחר יוכל לפתוח."

שוב, סמאל הנהן. "אה, ו..." הוסיפה לילית "עשה לי ולעצמך טובה,

ואל תעשה מעשים טיפשיים כמו שעשית מקודם, ליד ג'וזף."

"ג'וזף..." אמר סמאל. "שם מוזר הוא בחר לעצמו, אינך חושבת?"

"אני מנסה שלא להתרכז בשמות של אנשים, אלא במעשיהם." השיבה לילית בעוקצנות, ועצמה את עיניה.

לאחר כמה שניות, עפעפיה החלו לרעוד. היא סימנה בידה סמל לא ברור באויר.

פתאום, פקחה את עיניה. "לשם." אמרה, והצביעה לעבר חנות קטנה בשם "בן-שחר".

סמאל סימן את האות S על חזו, והתקרב לכיוון אותה חנות. לאחר שישה צעדים, עצר.

הוא ירד על ברכיו וסימן את האות T על הקרקע. אחר עצם את עיניו ופתח בתפילה, ככל הנראה.

הוא סיים את התפילה כשפקח את עיניו, ולילית כבר הייתה לצידו. בו זמנית, אמרו שניהם

"אמן."

The Diary of Jane

בשעת לילה מאוחרת היא הלכה ברחוב, קול נעלי העקב הגבוהות שלה מוחזר מקירות הבניינים.

לגופה שמלה שחורה צמודה, אודם שחור לשפתיה, עיניה מאופרות, כמו כן, בשחור.

בידה החזיקה ורד אדום, קצת קוצני. היא הייתה אישה מושכת, בכך אין כל ספק.

גבר גדול, לבוש מכנסיים שחורות ומקטורן שחור פתוח, מתחתיו חולצה אדומה כדם, לראשו כובע אלגנטי אפור-כהה, הלך לצידה. הם עצרו מתחת לפנס רחוב. הפנס הבהב בחולשה כשנכנסו למעגל האור שלו.

האישה פנתה אל הגבר, שמבנה גופו היה שרירי ביותר, והבליטה את שפתיה קצת לפני שהחלה לדבר.

"אני מניחה שעומד לעבור עלינו לילה מלא פעילות." היא אמרה בקול כמעט אדיש.

"אכן, גברתי." אמר הגבר. הוא התקרב אליה, והצמיד אותה לגופו.

היא דחתה אותו בכוח. "טיפש, זוז ממני!"

הזעם היה ניכר בקולה.

צלילי גיטרה קלאסית שקטים נשמעו ממפתן דלת קרובה. בבהלה פנתה האישה לעבר הקול.

"מופתעת מעט, אה?" אמר איש שהצל הסתיר את פרצופו. הוא היה לבוש חליפה שחורה עם פסים דקיקים.

"אני מניח שקשה להבחין באנשים חשודים שכמותי, בזמן שהשותף שלך מנסה להצמיד אותך לקיר."

אמר בחיוך שנצץ בחושך, קולו משועשע. "מה אתה רוצה?" שאלה האישה, עוטה שוב את מסכת האדישות על פניה.

"אני חושב שאת יודעת מה אני רוצה, ואני רוצה אותו עכשיו."

"טוב, אין לי אותו עכשיו!" אמרה האישה. היא החלה להתעצבן. היא אף פעם לא סבלה לקבל פקודות.

האיש פרט במהירות על הגיטרה, וסיים בצליל גבוה ומסולסל.

"יש לך עד מחר בלילה." אמר, ונעלם.

"זה לא עושה עליי רושם, שיהיה לך ברור." אמרה לו האישה. לא שיכל לשמוע אותה, אבל זה לא הפריע לה.

הגבר השרירי נאנח. "אז יש לנו עד מחר. קדימה, אין לנו זמן לבזבז."

האישה הסתכלה על הורד. אצבעותיה נשרטו מקוציו, והיא התענגה על הכאב.

בידה השניה ליטפה את עלי הכותרת האדומים שלו.

"אני מרחמת עליו." אמרה, והסתכלה על הגבר.

ברגע שמבטיהם נפגשו, נעלמו גם הם.