הלכתי ברחוב, והכל היה נורא סואן.
ניגבתי את הזיעה שעל המצח שלי בזמן שפתאום שמעתי איזו אישה צועקת "הצילו, הצילו!"
התעלמתי, כי מה אני כבר יכול לעשות? המשכתי ללכת, והחום הרג אותי,
והשתוקקתי כבר לאיזו בריזה קרירה שתוריד ממני קצת מהמועקה הזאת.
פתאום נתקע בי מישהו, ולא רק שהוא לא אמר סליחה, הוא אפילו לא הסתכל עליי.
נורא כעסתי ורציתי לצעוק עליו, אבל ויתרתי - כי מה, אני אתחיל לחנך עכשיו אנשים ברחוב?
הסתכלתי למטה, אל הרגליים, וראיתי שהשרוכים שלי פתוחים.
התכופפתי כדי לקשור אותם, ופתאום שוב הגיעה לאוזניים שלי אותה אישה שצעקה "הצילו".
לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי למה אף אחד לא עוזר לה כבר,
ואז קלטתי שזה יכול להיות בגלל שכולם חושבים בדיוק כמוני - ש"מה כבר אפשר לעשות" והכל.
התחיל להימאס עליי שאנשים כל הזמן מסתכלים עליי, והרגשתי שאני צריך פרטיות.
הכל היה כל-כך דחוס וחם ומגעיל ומחניק ואיכסה, ובכל הזמן שהלכתי, לא יכולתי שלא לחשוב
איך זה נראה לבנאדם שמסתכל עליי מהצד.
שירים של דייוויד גילמור,שאני והוא באופן מקרי חולקים את אותו שם, התנגנו לי שם בראש,
ונורא התחשק לי לשים אוזניות, אבל לא רציתי לעצור ולתת למחנק הזה להידבק לי בבגדים.
התחלתי לחשוב עד כמה מוזר אני נראה כשאני עושה כאילו אני מנגן על גיטרה באמצע הרחוב,
אבל בעצם אני מנגן על אוויר. ואם הייתה לי פה גיטרה עכשיו, זה בעצם היה אפילו יותר מוזר.
אבל היה יכול להיות מגניב אם הייתי פותח באיזו הופעה ספונטאנית ומתחיל לנגן לעוברים ושבים,
ואנשים אקראיים היו מצטרפים אליי בשירה ונגינה על כלים אקראיים או כאלה שהם לקחו מהבית,
סתם כי התחשק להם ללכת איתם ברחוב היום. כאילו שמישהו באמת עושה את זה.
אני מרגיש כל-כך אידיוט שזה מפחיד, ונמאס לי כבר מהמבטים האלה.
באמת שנמאס לי. הלוואי והייתי יכול להוציא לכולם את העיניים, למרות שזה בטח דבר די מגעיל לעשות.
אני צריך חיבוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף