Luna Ilidium

בשנייה שראיתי אותה, ידעתי שזה חלום. אשליה.

אני שונא אשליות ושקרים. שונא כשמשקרים לי, שונא לשקר, שונא כשמשלים אותי.

התקרבתי אליה, כל-כולי מוכן להתרחשות מפתיעה כלשהי.

היא רק הסתכלה בי בעיניה הכחולות הגדולות. העצובות.

שנאתי אותן, את העיניים הללו. שלחתי את ידי קדימה, ונגעתי בפניה.

הם היו ממשיים. רכים. העיניים הכחולות שלה התחילו לדמוע.

שלחתי את ידי השנייה, ונגעתי בדמעות. הן היו אמיתיות למדיי.

שאלתי את עצמי איך זה ייתכן. הרי זה לא אפשרי שאוכל לגעת באשליה.

הסתכלתי עליה. על השפתים בצבע אדום-חיוור שלה, על הלחיים הרטובות מהדמעות,

על העיניים הכחולות - אלו שכל-כך שנאתי.

והיא, במקום להגיד לי משהו,

פשוטחיבקהאותי.

בלי שום אזהרה, מצאתי את עצמי בין גופה לידיה, האמיתיות בצורה מפחידה, ועם זאת -

מענגת.

אני שונא אשליות.

אתמול הבנתי שהכל נגמר.

אתמול, כשהשמיים היו צבועים בחום והאדמה בשחור,

כשהעלים הבינו שהגיע הזמן ללכת,

כשנפרדו שתי ידיים,

הבנתי שזה הסוף.

ואז, מה כבר נותר?

חיוך, אולי חיבוק,

נשיקה באוויר (שכבר מזמן נעלם)

וחסל.