Luna Ilidium

זה היה יום קיץ יפה במיוחד.

העצים פרחו עדיין בשלל צבעים, והציפורים עפו בשמיים הכחולים.

רוח קרירה שנשבה בישרה על בואו ההולך וקרב של הסתיו,

אבל זה לא הדאיג שורה של נמלים אמיצות שיצאו להביא מזון לקן.

שורת רכבים חונים, אחד לצד השני, מקושטים בפרחים שהחלו נושרים ממקומם הגבוה,

החלו נוצצים באור יקרות - אור השמש היכה במלוא עוצמתו בפח המרוקע.

החגיגיות הנוצצת הייתה חסרת משמעות, לקבוצת בני אדם שעמדו רחוק משם.

הם כולם לבושים היו בשחור, זיעתם מתנדפת בעזרת הרוח,

והופכת את החוויה לנסבלת הרבה יותר.

אחדים היו בוכים לתוך זקניהם, ואחדות לתוך כתפיהם של הקרובים אליהן.

כולם הסכימו שזהו יום משונה לערוך הלוויה.

אחד אחרי השני התקרבו לגוש האבן האפור, ודיברו בטובת מישהו,

נאומים ארוכים ומלאים אהבה. מדי פעם, כשלא היה אפשרי להתאפק עוד,

היה אחד מהנוכחים פורץ בבכי, ורץ הצידה.

ולמעלה, למטה, ליידם, בתוכם, ומחוצה להם,

התבונן אותו איש מדובר, חייך בעצב ואמר:

"אכן, זה יהיה יום קיץ יפה במיוחד."

ויש משהו בשלווה הזאת, שגורם לך להתרגל אליה.

אולי קצת להתמכר.

מצאתי את עצמי מהלך במקומות אשר להם בעבר קראתי בית,

ותוהה מתי כבר אחזור אל השקט.

אז כן, יש משהו בשלווה הזאת.

וכמובן, אין בה משהו.

חסרה בה החמימות, האהבה, התחושה של השייכות.

כמו צימר זמני. מקום שבו אתה גר, אבל רק בחופשה קצרה.

שאסור להיקשר אליו, כי אתה תכף עוזב.

וכולי תקווה שיהיה כבר.

אז נו, תהיה!