Luna Ilidium

סבלנות.

דקה, ועוד דקה.

שנייה, ועוד שנייה.

הזמן עובר לאיטו, לא מתחשב בדבר,

גורר אחריו את ההתרחשויות

ומביא עימו את קוצר הרוח.

"הוא לא מגיע."

מרווח הזמן שבין תקתוקי המחוגים בשעון נראה כמו נצח.

תיק-

תק

תיק-

תק

ובכל הנצח הזה, נמצאת רק מחשבה אחת:

"הוא לא מגיע."

תיק-תק, תיק-תק, עוד לא עברה אפילו מחצית הדקה.

ובראש מתחילות להתגבש מחשבות,

מחשבות על נטישה ובדידות,

מחשבות על דברים שעלולים לקרות.

"הוא לא מגיע."

תיק-

האם הוא נפל?

תק

האם הוא הותקף?

תיק-

האם הוא סובל?

תק

האם הוא עוד חי?

תיק-

תק

האם נשארתי לבד?

דממה.

הכל היה כל-כך מוזר בחלום הזה.

כי לא היה רע

ולא היה טוב

ולא היה כלום בכלל

אבל היה משהו בכל זאת.

ואיפשהו בין הקולות הרכים של נקישות על עץ

לריחות המשכרים של קינמון והריח של אחרי הגשם,

הייתי אני.

והכל היה כל-כך מוזר בחלום הזה,

שפתאום היה כבר כמעט מציאות.

כי היו שמיים

והייתה אדמה

והיה שם הכל

אבל לא היה כלום בכלל.

אפילו לא אני.

פעם הייתי עוד מצפה למשהו מעצמי.

אין טעם לקיומי אם איני רוצה בו.

אני אוהב את הריק האינסופי - הוא יכול להכיל את כל החרא שבי ועוד יישאר מקום.

אם חפצה נפשך בשמחה, שמח את עצמך.

אני עצמי הוא הדבר היחיד שעליי לפחד מפניו.