עצב.
עצב ובדידות.
אני מרגיש כמו אחד שתלוי בין שמיים וארץ,
מחכה שמישהו יגיע ויוריד אותו.
אני מרגיש כאילו כל יום הוא היום האחרון,
מרגיש כאילו מחר יקרה משהו ואני לא אחזור,
ואני אפספס את הכל.
אני מרגיש חרא.
נראה לי,
שאני מתחיל לשנוא את עצמי שוב.
"חתיכת זוהמה!"
הוא החזיק בצווארו של הבחור בבגדים הכחולים,
והחל להדק את ידו.
"אה... אה... תן... לי.."
הבחור בכחול בקושי יכול היה לנשום.
"לתת לך מה? לדבר שוב? לזהם את העולם בחרא שיוצא לך מהפה?"
הוא הביט לעבר הנערה ששכבה,
חסרת הכרה,
על האדמה השחורה בקרבתם.
"כדי שתזהם אותה במגע ידיך?"
הוא הדף אותו.
הכחול השתעל בחוזקה,
וירק גוש דם מהפה.
"לך לעזאזל..." הוא מלמל.
האיש התקרב אל הנערה.
הוא ליטף את שערה בצבע חום בהיר,
והתבונן מעט על פניה הבהירות,
מלאות הנמשים.
לאחר מכן הסתכל על רגליה.
משהו לא היה בהן בסדר.
הוא העלה מעט את השמלה,
וגילה שהן היו קשורות בחוזקה,
והחבל שמסביבן היה מלא דם.
ליבו של האיש נמלא שנאה טהורה באותו רגע.
"ממזר!" הוא צעק,
והסתער על הכחול,
ללא כל התחשבות בכללי לחימה כלשהם.
הוא בעט בראשו, בידיו, בבטנו.
כל הזמן מקלל.
מקלל ובוכה.
בוכה על אהובתו,
ששכבה שם.
רגליה קשורות,
עיניה עצומות,
ורוח חיים אין בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף