ישבתי ליד השולחן, לבוש באותם בגדים שאני לובש כבר כמה ימים, לא זוכר בדיוק כמה.
אחותי ישבה ליידי, ובהתה בצלחת שלפניה. היא הייתה ריקה, כמובן. אמא יצאה מהמטבח,
סיר בישול גדול בידיה. בשתיקה מוחלטת - שהייתי בטוח שהופרעה שוב ושוב על-ידי הבטן שלי,
שהשמיעה רעשים נוראיים - היא הסירה את מכסה הסיר והגישה לכל אחד מאיתנו מרק ירקות דל.
אחותי התנפלה על האוכל, ואילו אני צפיתי בצלחת, למרות שכמעט לא יכולתי לעמוד ברעב.
הסתכלתי על האדים, עולים מתוך הצלחת המלאה בתירוץ-עלוב-למרק, מתפתלים בשלמות שכזו ונעלמים.
נשפתי על האדים וראיתי אותם נעלמים מיד, ונהנתי מהמשחק. האוכל לא נראה מושך בכלל.
בשלב מסויים קלטתי שאמא מסתכלת עליי, לקחתי את הכף והכנסתי מרק לפי.
הוא היה נוראי. הרבה מלח, הרבה מים, מעט ירקות. כמעט ירקתי את זה, אבל בסופו של דבר
התחרטתי ובלעתי. בשלב מסויים, אחרי שמילאתי את עצמי בהרבה מלח, הרבה מים ומעט מידי ירקות,
קמתי מהשולחן. הכיסא חרק באופן נוראי, מפריע לשתיקה הרועמת.
התקשתי לקחת את הצלחת המלאה עדיין במים מלוחים.
התחלתי ללכת, נזהר על הצלחת, ומסתכל כל הזמן על המים שלא יגלשו מהצלחת ויטפטפו על הרצפה.
פתאום - טראח! נפלתי קדימה, והצלחת עפה לי מהידיים. הצלחת עפה עוד כמה מטרים, ובהילוך איטי ממש,
התנפצה לרסיסים. אחרי כמה שניות שמתי לב שאני מדמם.
כמה צעקות ושעות מאוחר יותר, שכבתי במיטה בבגדי הפיג'מה שלי, וניסיתי להרדם.
עצמתי את עיניי וחשבתי על הימים שהיו ואינם, הימים שבהם היינו נוסעים ברכבת לפארק כל יום ראשון
והולכים לפעמים לגן החיות, או נוסעים לבקר את דודה אמיליה.
נתתי למחשבותיי לנדוד לטעם הגלידה האהוב עליי והברווזים שהאכלנו בלחם בפארק,
ונרדמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף