לא ברור לי ממש, למה אני עושה מה שאני עושה.
אני מניח שאני פשוט עושה אותו.
אני מניח שבין ראשי ממשלה מושחתים, ראשי מדינה דיקטטוריים ונשיאים קפיטליסטים,
קיים איפשהו האדם הקטן הזה, שאין לו מושג קלוש מהחיים שלו.
ואני משוכנע שאם הוא אכן קיים, הוא שואל את עצמו למה.
למה הוא כאן? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? למה דווקא בצורה הזאת?
ואני גם בטוח שרוב הסיכויים שהתשובה שתבוא, אם בכלל,
היא "ככה". או אחת ששונה בניסוח, אבל דומה בתכלית.
ואולי מישהו אחר, עם קצת יותר מושג על החיים,
באמת יתעמק בשאלה - האם יש באמת מטרה לכל זה?
אבל אני מניח שאם הוא יגיע למסקנה כלשהי, רוב הסיכויים שהיא תהיה אחת מהבאות:
או שאין מטרה, או שהמטרה נסתרת מעיניו.
ואם נלך לאנשים באמת גדולים, כמו ראשי ממשלות, ראשי מדינות ונשיאים קפיטליסטים...
אני מניח שהם לרוב לא מטרידים את עצמם בשאלות האלה,
פשוט כי יש להם כבר יותר מידי על הראש. זאת אומרת, לנהל מדינה, אחרי הכל, זה לא עניין כזה פשוט.
ומה אם יש איזו ישות ענקית מעל כולנו? אחת כזאת שמחליטה על הכל?
מה אם גם הוא שואל את עצמו לפעמים, למה בכלל הוא עושה מה שהוא עושה?
או שהיא עושה מה שהיא עושה, אני לא יודע.
אבל יש להם הרבה מאוד זמן לחשוב על זה, אני מניח, אז הם בטח הגיעו למסקנה כבר.
ואם הם הגיעו לסיבה שבגללה הם עושים מה שהם עושים, אני מניח שזו צריכה להיות סיבה מ-מ-ש טובה.
או מ-מ-ש טיפשית, בעצם.
השכבתי אותה על המיטה, ועליתי גם אני, רוכן מעליה.
התנשקנו, והרגשתי את הליפסטיק שלה נמרח לי על השפתיים,
ואז על הלחיים, והצוואר, וגם קצת יותר נמוך.
היא הפשיטה לי את החולצה והתחילה לנשק יותר ויותר נמוך,
עד שהגיעה לחגורה. אני משכתי אותה משם והתחלתי לנשק אותה גם כן,
מהפה ללחיים, לצוואר, וגם קצת יותר נמוך.
הרדיו היה פתוח ומכוון לאיזו תחנה נידחת כלשהי, והקריין דיבר.
אני לא מצליח להבין איך אני זוכר את זה, אבל הוא דיבר על איזו חיה שברחה מגן החיות.
בכל מקרה, אני והיא היינו מרוכזים מאוד האחד בשנייה.
באיזשהו שלב ניגשתי אל המכנסיים שלי כדי להביא משם משהו, ואז חזרתי אל המיטה.
אחרי הרבה זמן שנראה כמו שתי דקות בערך, היא שכבה לצידי.
"אני רוצה סיגריה," היא אמרה.
"ואני ממש לא רוצה אותך עם סיגריה עכשיו," אמרתי, וחיבקתי אותה.
"אתה פשוט לא מבין מה אתה מפסיד, עם כל עניין הסיגריות."
"יש לי מושג קלוש."
"נו, בחייך, רק סיגריה אחת..."
באיזשהו שלב, היא יצאה מהמיטה והלכה אל המרפסת, לעשן "סיגריה אחת" - עירומה לגמרי, יש לציין.
"בחיי..." מלמלתי לעצמי, בזמן שהתמתחתי במיטה. זו הייתה מיטה גדולה מאוד,
ונוחה מאוד. הרגשתי את עצמי עומד להירדם עוד רגע...
ואז הייתי בחדר עם שלושה חברים - שהיו במקרה זוג ארנבים ובונה - ושיחקנו פוקר,
רק שהקלפים היו מסודרים כמו בסוליטר. "תורך," אמרתי לארנב שישב לימיני, שהפך פתאום להיות אוגר,
וידעתי בוודאות שהוא ברח מגן החיות כדי לשחק איתנו פוקר.
"נו, למה אתה לא משחק?"
ואז פתאום הייתי שוב בחדר ההוא במלון, איתה, וקלטתי שהיא רוכנת מעליי,
ושאת המשפט האחרון אמרתי כשהיא מעליי.
"על מה אתה מדבר?"
"הארנב שהפך לאוגר צריך לשחק, תורו עכשיו."
"אני חושבת שאתה קצת מבולבל."
"כן... נדמה לי שנרדמתי לשנייה."
בערך בעשר בבוקר התעוררתי, וראיתי שהיא עדיין ישנה.
חיבקתי אותה מאחור והיא מלמלה משהו לא ברור,
ואני חייכתי. לאחר מכן עצמתי את עיניי שוב.
זה היה כל-כך כיף, שלא רציתי שייגמר לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף