זריחת הירח

זריחה. חזרתי הביתה והיתה זריחה. פתאום הבנתי. פתאום הבנתי שאני מדחיק. אני מדחיק את המשמעות שלי. אני מדחיק את הדבר הכי חשוב לי בחיים. אני מדחיק את המשמעות שלי בעולם. אני מנסה לברוח מזה כל פעם מחדש. אני מנסה להיבלע בתוך ההווי התל-אביבי. אשר דוגל בגוף. דוגל בכל מה שקשור לגוף אבל שוכח לרוב את המשמעות. אני יודע למה העצב. למה אני מדחיק. כואב לי להשתחרר מהגוף. הגוף הוא זה שכואב ורוצה את סיפוקיו.

ברגע שרואים זריחה פעם אחת. ברגע שרואים את הזריחה אין כבר דרך חזרה. והגוף ינסה למשוך עוד יותר חזק כי הוא מבין. הוא מבין שהוא הולך לאבד את החיבור הכי משמעותי עבורו. אבל לא הכי משמעותי עבורי. עבור הנשמה שלי. עבור הנפש שלי. עבור הרוח שלי.

עכשיו הבנתי למה בעיות העיניים שלי לפעמים אני רואה פחות טוב ולפעמים הראיה כאילו חוזרת למצב טוב יותר. זה הסגירת עיניים. סגירת עיניים על מה שאתה יכול לראות ולהרגיש. סגירת עיניים על האנשים. סגירת עיניים על העולם. סגירת עיניים על עצמי. זה לנסות שוב פעם לא לראות את מה שאתה כבר רואה. אין דרך חזרה. וזה לא עצוב שאין דרך חזרה. זה האושר האחר. לא אושר שהגוף מרגיש בצורה סדירה אלא אושר של הנשמה. אושר אחר. הזדמנות למצוא את עצמי. הזדמנות להפסיק את האלימות העצמית. הזדמנות לסלוח לעצמי. לסלוח על כל החיים בכל הגלגולים שעברתי.

הבעיות שלי בבית. זה הרי גם סוג של גורל. וחלק מהמשעות שלי היא לא להתנגד להורים. זה לא להיות כמוהם ולא להיות ההפך. זה להיות עצמי. מישהו אחר טוב יותר. לבצע מין שיפור גנטי לכל הדורות הבאים אחריי. המשמעות פה היא פשוט לדעת לסלוח. לסלוח להורים על הכל. לאהוב אותם למרות הכל. לקבל אותם כמו שהם למרות הכל. הרי גם הם חוזרים על דפוסים של סבתות וסבים שלהם.

מעניין כי להרבה אנשים רוחניים ידועים גם בקבלה וגם בבודהיזם ידוע כי היו בעיות עיניים. עכשיו זה מתחיל להסתדר אצלי.ההבנה מסתדרת. זה נבע מ"הזריחה" שהם חוו פעם ועדיין לא יכלו גם הם להתמודד איתה. גם הם סגרו עיניים. אולי לא לחוטין אבל סגרו עיניים יחסית להתעוררות שהייתה להם.

עכשיו אני מבין. אני מבין למה הבדידות. למה הבדידות אינה עוברת גם כאשר אני עם אנשים. כי אנשים לא יכולים לראות כמוני. אבל אני יכול לקחת אותם לראיה שלי. אני צריך ללמוד לתקשר איתם. לתקשר איתם לא בסגירות. אלא לתקשר איתם בחמלה. הרי אין הבדל בין כל האנשים. כולם מהווים אותו שלם. שלם אשר צריך ללמוד לראות. אבל הגוף שלי התנגד לראות זאת. התנגד להתחברות. הגוף עם האגו רוצים ייחודיות. רוצים להיות שונים. רוצים הזדהות חד ערכית עם מי שמכונה אני פה בארץ.

הדמעות שלי הם לא רק עליי. הדמעות שלי היו על כל האנשים. על העיוורון של כולנו פה. איננו מחוברים לאותו אגרגור. לפעמים אפילו לאגרגורים שונים והם מנוגדים. לכן אנחנו לא מסתדרים. לפחות חלק מהסיבות. שוכחים אבל כי מאחורי כל זה עומד היוצר. הבורא. אשר אחד. משותף לכולנו.

החיוך שלי הוא פנימי למרות כאב הגוף. פה מתחילות הסתירות. אבל סתירות לא אמיתיות. הן סך הכל נובעות מחוסר היכולת שלי לקשר בין הגוף לצד האחר שלי. כנראה הגוף לא היה מוכן לשינוי שקרה לנפש/נשמה/רוח. הגוף זקוק לזמן גם כן.

מאוחר כבר. צריך ללכת לישון. לקשקש פחות.

שלכם,

אני.?