קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש.

יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר,

לרוב בטעות.

היא לא התכוונה, גם אנחנו לא.

החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי.

כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יום אני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היום לא נפרש על שפתיי- אבל בטוח בלב.

אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה.

ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומים מכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז-

כך בחוצפה מתחת לחלוני.

נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר.