המסקנה שלי מיום השואה היא, שכל אחד חייב לדאוג לעצמו. כמו שכל אדם צריך לדאוג לעצמו, ככה גם כל עם צריך לדאוג לעצמו. אפשר לראות ממקרים שקורים עד היום - מי שלא דואג לעצמו, לא שורד. עמים מדוכאים ונטבחים על ימין ועל שמאל, באפריקה ובמזרח התיכון במיוחד. המדינות ה"נאורות" לא ממהרות לעזור לעמים האלה, וגם כשכן - מצבם של העמים האלה לא ישתפר, אם הם לא יפעלו בעצמם למען עצמאות.
ואכן העם היהודי דאג לעצמו. זה התחיל עוד לפני מלחמת העולם השניה, כשיהודים החליטו לעלות לארץ ולקדם את רעיון המדינה העצמאית. היהודים בארץ בנו משק מאפס. הם בנו מערכת הגנה מאפס. הכל בזיעת אפם. לא קיבלו שום טובות לא מהתורכים ולא מהבריטים. היום יש לנו מדינה עצמאית, עם כלכלה יציבה וצבא חזק. עם כל השחיתות השלטונית וחילוקי הדיעות, קיום המדינה הוא הרבה יותר טוב מחוסר קיום המדינה. השואה לא מותירה בזה ספק.
מה שמפריע לי - אמנם הממשלה הנוכחית היא ממש חדשה, והיא עוד צריכה להוכיח את עצמה, אבל מדברים בה רק על כסף: מאיפה לגבות יותר מסים, מאיפה לקצץ בהוצאות, ואיך להרוויח יותר כסף, במטרה, שימו לב: להקטין את הגרעון. לא, חס וחלילה, להפוך את הכסף הזה למעשים. אם הממשלה באמת רוצה לשפר את המצב במדינה, מה עם להשקיע בחינוך, בהשכלה, בתשתיות ובתחבורה? אם המדינה רוצה לשפר את פני החברה בישראל, למה היא לא מקרבת, פיזית, בין המרכז לפריפריה?
מתלוננים שמחירי הדיור עולים. כל עוד קצב גידול האוכלוסיה גדול יותר מקצב בניית יחידות דיור, ברור שמחירי הדיור יתייקרו - פשוט כי בסוף לא יהיה לאנשים איפה לגור. הפיתרון הוא לא קשור למשכנתאות או למסים. הפיתרון הוא לבנות, לבנות, לבנות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
