היה שבועיים בדרום מערב המדינה עם חברה שלו...
היום באתי לקחת אותו משדה התעופה. לקחתי את האוטו שלו ונסעתי לנתב"ג. באופן טבעי אני נוסע לאולם קבלות הפנים של טרמינל 1. אני נעמד עם האוטו מול היציאה של הבניין. המטוס היה אמור לנחות כמה דקות קודם, אז החלטתי לחכות לו שם ולא לחנות בחניון.
פתאום שמתי לב: הייתי שם לבד. איפה שאר האנשים שאוספים את יקיריהם? איפה המוניות? יצאתי מהאוטו (שעמד בצד הכביש), והסתכלתי דרך החלון. לא היה אף אחד גם בתוך האולם. רק אז הגעתי למסקנה שהכל עבר לטרמינל 3. לא רק ההמראות, גם הנחיתות. אפילו כבר טסטי מאז השינוי הזה.
נסעתי לטרמינל 3. שם הייתי חייב להחנות את האוטו בחניון. 15 הדקות הראשונות חינם, אבל כשנכנסתי פנימה הבנתי שזה ייקח יותר מ-15 דקות.
אני אוהב את אולם קבלות הפנים. אני מת על המחזה הזה של ילדים שקופצים על אבא שלהם שהרגע נחת מחו"ל. אני גם תמיד אומר לעצמי: בכל מקום שיש בו הרבה אנשים, יש סיכוי טוב לפגוש מישהו שאני מכיר.
כשאבא שלי וחברה שלו יצאו, הלכנו לאוטו. שניהם כבר מתו להתחפף. החברה אמרה לי - צריך לשלם את כרטיס החניה במכונות. איפה יש מכונות, שאלתי אותה. בערך שם...
יצאתי לחפש את המכונה. באתי לשאול מישהו: סליחה, אתה יודע איפה המכונות של ה..."
פתאום אני שם לב שזה חבר שלי מהצבא. דיברנו קצת. לא היה לי נעים מאבא שלי. השארתי לחבר את מספר הטלפון שלי ונפרדתי ממנו. אני מקווה שהוא יצלצל מתישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
