זה הסיפור הסופי שלי לתחרות בבלוג אשת הנחש (קישור ברשימות בצד).

אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב.

ויש סיבות שפרטים מסוימים מופיעים בסיפור. אתם מוזמנים לשאול.

"השוואה בין דמיון למציאות"

היה זה באמצע חודש דצמבר.

האוויר היה קר ורטוב, אך בתוך הכיתה לשירה לא היה קר.

"אז את עדיין קוראת את הסיפור הזה על לילי וג'יימס פוטר מהאינטרנט?" שאלה גלי שישב לצידה בכיתה.

"כן" ענתה שירה "יש לי אותו בתיק" והוציאה קובץ דפים מילקוטה הירוק.

באותו רגע נשמע הצלצול המבשר על ההפסקה.

"ועכשיו אני אמשיך לקרוא" אמרה שירה בשמחה והחלה לקרוא את הסיפור.

אורן, שישב בקצה השני של הכיתה הסתכל עליה.

"מה היא קוראת שם כל הזמן?" שאל בשקט.

"משהו מהאינטרנט" השיבה גלי שעברה לצידו באותו הרגע, ויצאה מהכיתה.

אורן קם ממקום מושבו, וניגש לשולחנה של שירה.

הוא הסתכל כמה רגעים על הדף עם האותיות שהיה מונח על שולחנה של שירה, והתיישב לצידה.

"ממתי את קוראת אנגלית?" שאל אותה.

"מה?" הרימה שירה את ראשה מהדף.

"שאלתי..." החל אורן לומר, אך שירה נכנסה לדבריו "שמעתי את השאלה. מלפני חצי שנה" וחזרה לדף.

"אבל את גרועה באנגלית" התגרה אורן.

"לידיעתך, קיבלתי 100 בתעודה באנגלית. עכשיו תסתלק מפה!" ענתה לו בצעקה.

"ואם אני לא רוצה?" צעק עליה אורן בחזרה.

"אתה רוצה שאני אתלונן עליך למורה?" שאלה שירה והרימה את ידה לתת לאורן סטירה הגונה על הלחי, אך אורן תפס את ידה בכוח. "שלא תעזי" אמר בכעס וזרק את ידה על השולחן.

לא היה יום שבו שירה ואורן לא רבו,ולילדים מהכיתה זה החל להימאס.

"הם עוד יהיו זוג" אמרה באותו יום ענבל, ילדה גבוהה במיוחד.

שירה ואורן החליטו לא לדבר שבוע.

אך כמובן שאת המריבות לא יכלו להפסיק.

ביום ראשון, שבוע וחצי לאחר שלא דיברה עם אורן, הגיעה שירה באיחור לכיתה.

"ושזה לא יקרה יותר" ירתה המורה וחזרה ללוח.

"מה קרה?" שאלה גלי.

"סבתא שלי לא במצב טוב" ענתה שירה והתיישבה במקומה.

בהפסקה ניגשה אליה אלי, הידוע לכולם בתור המעריצה מספר אחת של הארי פוטר.

"את יודעת" פתחה אלי בשיחה "את ואורן ממש מזכירים לי זוג כלשהו".

"מי?" שאלה שירה בעצבנות.

היא לא אהבה שהשם שלה ושל אורן הוזכר במשפט שכלל בתוכו את המילה זוג.

"את לילי וג'יימס" הסבירה אלי "אתם רבים כמו שהם רבו, ועד  שהם נהיו לזוג" חייכה אלי, הסתובבה והלכה.

"מה?!" ניערה שירה את ראשה בפראות.  בסוף עוד אלי תפיץ שאורן ושירה יהפכו לזוג...

"גיהינום, פשוט גיהינום" אמרה שירה ונשפה לתוך כפות ידיה שהפכו אדומות מהקור.

באותו ערב, שכבה שירה בחדרה והכינה שיעורים.

"שירה, אפשר להיכנס?" קולה של אמה נשמע מחוץ לדרך. "מה את רוצה?" שאלה שירה בחוצפה.

"אל תדברי אליי כך" ענתה אמה ופתחה את דלת החדר. "מה זה הבלאגן הזה?" צעקה למראה חדרה של שירה. "הדברים שלי" ענתה שירה.

"תסתדרי אותם מיד!" אמרה אמה בקול תקיף.

"לא רוצה" צעקה שירה.

"טוב, אז את לא באה איתנו לבקר את סבתא, שדרך אגב מאושפזת במצב קשה בבית החולים" וטרקה אחריה את דלת החדר. שירה לא ידעה את נפשה מרוב כעס.

לא סיפרו לה שסבתה בבית חולים. האדם הקרוב אליה ביותר. המשפחה הכי קרובה לה.

היא פתחה את חלון חדרה, ויצאה מהחדר. למזלה, ביתה היה בקומת קרקע, וחלון חדרה היה ללא סורגים.

היא רצה במורד הרחוב, והתמוטטה על הספסל הראשון שראתה.

שירה החלה לבכות, כמו שלא בכתה מזמן.

הדמעות המלוחות פשוט החלו לזרום במורד לחייה.

באותם רגעים, נשמע רעם חזק, וגשם זלעפות החל לרדת.  למרות זאת, שירה לא זזה. היא נשארה לשבת בוכה על הספסל.

"שירה?" שמעה שירה קול קורא לה.

היא זיהתה את קולו של אורן. בדיוק האדם האחרון שרצתה לראות.

"לך מפה" אמרה שירה, וניסתה להסתיר את הבכי.

" אבל את רועדת מקור" אמר לה והתיישב לידה.

"אורן, אמרתי לך שתלך מפה" אמרה שירה והפנתה אליו את גבה.

"שירה" אמר אורן וסובב את שירה כך שעיניהם נפגשו. "את בוכה..." אמר בקול שקט.

"אז מה? אסור לי לבכות?" שאלה שירה ודמעות נוספות ירדו מעיניה.

"די שירה, אני לא יכול לראות אותך ככה" אמר אורן וניגב דמעה מזווית עינה של שירה.

"מה קרה?" שאל אותה. "סבתא שלי" סיפרה שירה "היא... בבית חולים. במצב קשה מאוד".

אורן לא אמר מילה. הוא לא ידע מה לומר. הוא התקרב לשירה, ועטף אותה בחיבוק.

שירה לא זזה אחורה כמו שאורן חשב שתעשה. אלא התקרבה אליו יותר, מתגוננת מפני הקור.

"הכל יהיה בסדר" אמר לה אורן וליטף את לחיה הקפואה.

"את יודעת, את יפה שאת בוכה" אמר לפתע אורן והרים את סנטרה.

הוא הביט בעיניה החומות של שירה, ושירה הרגישה איך לחייה נעשות אדומות מרגע לרגע.

"את יודעת מה אלי אמרה לי?" לחש לה באוזן.

"שאנחנו מזכירים לה את לילי וג'יימס פוטר" השיבה שירה בלחישה.

"ומה את חושבת?" שאל אורן.

"לא יודעת" השיבה שירה והתקרבה לאורן.

"שירה, אני אוהב אותך. מאז תחילת השנה" אמר לה אורן והתקרב אליה, משאיר חלל של סנטימטרים ספורים בלבד בניהם. "רק רציתי שתדעי זאת".

החלל בניהם הצטמצם לחלוטין, ואורן נישק את שירה.

היה זה באמצע חודש דצמבר, והגשם לא הפסיק לרדת.

השעה הייתה שעת ערב, והאנשים שעברו ברחוב מתחת למטריותיהם, יכלו לראות זוג רטוב לגמרי על ספסל חום בפינת הרחוב.

הזוג הזה, נער ונערה שעד לאותו רגע היו רבים יום אחר יום, היו צמודים באותם רגעים בנשיקה הראשונה שלהם בתור זוג.

הנשיקה הראשונה, שהשכיחה מהם את כל הצרות של אותו יום, והשכיחה מהם את העולם כולו.

רק הגשם שירד הזכיר להם שיש עולם שלם שקיים מלבדם.

"אלי כנראה צדקה, אנחנו כמו לילי וג'יימס" אמרה שירה בחיוך וחזרה לנשק את אורן.

Disney Girl