אני מוכנה להודות.
רק פה ורק ממש ממש בשקט, ככה שאף אחד לא ישמע- אני גם מתגעגעת אליה.
למשך תקופה מסוימת היה לי קשה לקבל את העובדה הזאת- שזהו. שתקופה של תשע שנים פשוט נגמרה לה בכזאת קלות. אבל מאז קצת גדלתי, נראה לי.
אולי אני באמת אדם חלש, ואולי אני באמת נתלית כל פעם על מישהו אחר וכרגע המתלה התורן הוא גיא, אולי.
אני אפילו לא אנסה להכחיש, ולהגיד שלא הייתי רוצה שהיא עדיין תהיה אופציה מבחינתי, אבל פה זה נגמר.
אין יותר רדיפות שגורמות לי להרגיש כל כך מושפלת לפעמים.
ואין יותר ריבים שגורמים לי להרגיש כל כך טיפשה לפעמים.
ואין יותר לא לדעת מה להגיד כשהיא מפילה עלי פצצות מהשד-יודע-איפה.
פעם היא הייתה מקום להתנחם בו ובאותו זמן גם לקבל ביקורת בונה.
אבל מצאתי לי חורים שאני יכולה לשבת בהם ולנוח כשאני צריכה או כשהעולם מפריע לי.
מצאתי את המקום שלי. וטוב לי איתו.
אני בוכה יותר מידי בזמן האחרון.
[ואתה, אם אתה קורא את זה- אני בוטחת בך שהיא לא תקרא את זה.]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
