אני לא יודעת ממה להתחיל..
אני יודעת רק שיש דברים שאני לא יכולה לא לכתוב אותם..
הרבה דברים קרו בחודשים האחרונים שגררו אחריהם שינויים לא מעטים אצלי.
העיפו אותי מהמגמה, עברתי כיתה, הייתי צריכה להכיר אנשים חדשים ולהתרגל לסביבה חדשה, התחלתי להעלם ממד"א ולא לעשות משמרות, רבתי עם אבא שלי, התרחקתי מהחברות הכי קרובות שהיו לי ועוד הרבה דברים..
וכל זה בפחות מחצי שנה.
למרות שחברות שלי תמיד אומרות לי שהן עוברות איתי את זה ותמיד יהיו לצידי אני מרגישה כאילו עברתי את כל הדברים האלה לבד.
וסבלתי.... סבלתי המון.
לא היה יום שלא בכיתי בו.. אפילו עד עכשיו לפעמים עומדות לי דמעות כשאני מדברת על הדברים האלה אבל אני מתאפקת לא לבכות..
אנשים לא מכירים אותי.
אנשים לא יודעים מי אני באמת.
אני כבר הספקתי להשתנות מאז שהכל התחיל פתאום הלימודים התחילו להיות חלק חשוב בחיים שלי.
פתאום אני מעדיפה לא ללכת לסטודיו (שבחיים שלי לא הייתי מוכנה להפסיד את השיעורים בסטודיו) בשביל שאני אספיק ללמוד למבחנים.
אני אפילו לא מאמינה שזאת באמת אני זאת שמדברת, קשה לי לחשוב על השינוי הענקי הזה שעברתי כ"כ מהר.
אבל הגעתי לנקודת שבירה, אני לא יודעת כבר איך להתמודד עם דברים, פתאום כל מה שאני עושה לא טוב לאנשים אחרים כי פתאום יותר אכפת לי מעצמי מאשר מאחרים.
פעם הייתי מוכנה לעשות הכל בכל זמן למי שרק יבקש אבל עכשיו רק אחרי שאני מסיימת את הדברים שאני צריכה לעשות בשביל עצמי אני מוצאת את הזמן לעזור לאחרים.
אני לא יודעת אם זה משהו טוב או לא אבל אני יודעת שסוף סוף אכפת לי ממי שאני ואכפת לי מהעתיד שלי וממה שאני יעשה בו. משהו שלא היה אכפת לי ממנו עד לא מזמן.
ליבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
