כי הכל תלוי בזוית הראיה שלנו...ואין דבר שהוא בלתי אפשרי...

אני לבד.

לגמרי לבד.

אפילו עם החברה הכי טובה שלי אני כבר לא יכולה לדבר חופשי, פשוט כל מילה שאני מוציאה מהפה אני צריכה לחשוב טוב טוב אם זה בסדר לספר לה או לא רק כי אני לא יודעת איך היא תגיב..

אני לאט לאט מתרחקת מאנשים.

אני השתנתי אני מודעת לזה, נהייתי יותר קרירה ודיכאונית.

כבר אין לי כח לעשות דברים.

כבר מבאס אותי ללכת להתנדב במקומות שבהם הייתי מתנדבת..

אני כבר לא בוכה מסרטים כמו שאני הייתי בוכה בעבר..

אני כבר לא מתרגשת לראות תינוקות כמו שהייתי מתרגשת לראות פעם..

אני כבר לא יודעת מי אני..

אין לי אפילו כיוון בחיים.

חברות שלי כל הזמן מטיפות לי על דברים שאני עושה.. אחת אומרת שאני נפתחת יותר מידי מהר לאנשים השניה אומרת שנמאס לה שאני לא מגיבה לה על כל דבר שאני אומרת..

דיי נמאס לי למה אני צריכה לשנות את עצמי בשביל שלכן יהיה יותר נוח להיות איתי..

למה שלא תקבלו אותי כמו שאני!?

למה אני צריכה ללכת ברחוב בהרגשה שאני זאת שלא בסדר?

דיי נמאס!

אני כבר מתחילה להיתפרץ על אנשים בגלל השטויות האלה.. אנשים כבר לא מדברים איתי כמו פעם חושבים שאני איזה משוגעת..

אני רק רוצה להעלם מהעולם הזה.

אני רוצה למחוק את כל העבר ואת כל האנשים שאני הכרתי ולהתחיל הכל מחדש, בדרך יותר טובה, ביותר מודעות..

נמאס כבר!!