אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

הרבה זמן לא כתבתי משהו מהלב. אולי כי לא הסתכלתי פנימה הרבה זמן. זה הפחיד אותי. תקופה ארוכה אני חיה במקומות שרע לי בהם, אולי לא רע אבל פשוט לא טוב לי. אני אוהבת את החיים ואוהבת לחיות את החיים שלי אבל משום מה לפעמים אני מסתכלת סביב ונראה לי כאילו אלה לא החיים שלי. זה לא מה שייעדתי לעצמי בגיל 26. והיה קשה לעשות את המעבר הזה מ-25 ל-26. אני אפילו לא יודעת למה. אולי כי זה הגיל שאת אומרת לעצמך שאתה כבר לא בת 20 ו.. אלא את כבר "עוד 4 שנים בת 30". זה מורכב. מאוד מורכב.

בתור אישה אתמול קפצתי עם הבחור הנשוי הזה שאני יוצאת איתו (בעלי) לקניון, כן כן, לקניון ונכנסתי לחנות לונג'רי. כי מגיע לי בתור אישה לפנק את עצמי באיזה חוטיני שלא ממש מעניין אותי מה הוא מבליט ומה הוא מסתיר. ובאמת, 3 חוטינים אחרי, הרגשתי יותר טוב, יותר סקסי, יותר הרבה דברים. אולי אפילו קצת יותר אישה ממה שהרגשתי בשנה ומשהו האחרונות. אני יודעת, רחמים עצמיים זה לא מושך, אבל זה-מה-יש.

אני לא מרגישה אישה כמו פעם. פעם בחיי הרווקות ההוללים, הייתי ה-אישה, ה-בחורה, ה-, ה-!! וזה הלך ונעלם, וכמובן איפה שמשהו נעלם חייב להופיע משהו אחר, כי ככה העולם עובד. אז עוד קילו ועוד שניים הופיעו במקום ה- ה- ה-. אני לא יודעת, זה בטח אני שעושה את זה לעצמי, אבל זה בלי כוונה, אל תכעסי. אני לא כועסת, כי אני אוהבת אותי. אבל לא את החיים האלה, החיים האלה שבחרתי-לא בחרתי לעצמי לחיות במשך שנה וחצי ועוד קצת.

וללכת לקנות מנורות לא מקרב אותי יותר לבית החדש. וגם לא שואב אבק. מה שכן, החלטתי להילחם קצת על האויר שלי. וזה עבד. אני שמחה לבשר שאני כרגע עובדת במשרד ללא עישון. משרד שבו מלבד איש אחד זקן וחולה (בראש) אף אחד לא מעשן בו. בתוכו. הם פשוט יוצאים החוצה. הללויה!

אני באמת מרגישה שאני יכולה לחזור לעשות ספורט. ואולי אפילו ללבוש את החוטיני שלי בזמן שאני עושה ספורט. ואני לא ארגיש שמנה, פרה. אולי. לא מבטיחה.

אני אתחיל ללכת, כי ללכת זה לא כזה קשה. אבל הבעיה היא שכשאני הולכת וזה לא במטרה להגיע לאיזה מקום, אין לי מוטיבציה. אפילו לא שאני שומעת את המוזיקה שאני הכי אוהבת. מוזיקה שאני לא יכולה לשמוע איפה שאני גרה. כי יש עוד אנשים בבית והם צריכים לשמוע את עצמם צועקים אחד על השני שיש להם בעיות שמיעה והם לא צועקים, הם ככה מדברים וזה בגלל שהם לא שומעים טוב.

תלונות תלונות, אולי תספרי משהו טוב שקרה לך? כן כן, אני יודעת, להתלונן זה הכי קל פשוט, במיוחד בתקופה הזאת של החיים האלה (ואני לא אגיד החיים שלי כי אני עדיין בהכחשה). אז משהו כיף, משהו כיף, אמ... משהו כיף ...

אין יותר מדי כיף אבל משהו שהיה לי בגדר כיף עד כדי עילוי, ואין דברים כאלה (במיוחד לא אצלי, במיוחד לא עכשיו), סופ"ש האחרון הייתי אצל ההורים שלי והיה פשוט נהדר. גיליתי שאחותי היא אשפית פלייסטיישן מלידה, ואני, כמובן, סופר אשפית ברמת GOD ממש לקראת סוף המשחק השני בסדרה בפעם השלישית.

אתן הבנות, בטח לא תבינו אותי, אני פשוט אוהבת לשחק משחקים מפגרים. אין מה לעשות, ככה אני אוהבת. וזה הכיף הכי גדול שיש לי בחיים כרגע. כמה עצוב. והנה תלונות תלונות. די!