אם יש משהו שאני לא אוהבת, זה דיאטה. דיאטה זה קשה, זה מעיק, זה למות מרעב. אבל אין מה לעשות, לכולנו יש את הקילו או שניים (במקרה שלי 25) העודפים להוציא לעצמנו מהסיסטם.
מה שאני עוד יותר לא אוהבת, זה אישה שמנה שתמיד אומרת שהיא בדיאטה ותמיד נשארת שמנה. אם אני מציעה למישהי שמנה שוקולד היא תגיד - לא תודה, אני בדיאטה אבל 5 דקות אחר כך תלך לפרק דוכן שוארמה.
אני לא כזאת, אני נותנת כבוד למי שמציע ומקבלת את ההצעה. תמיד. כי זה כמו להגיד לאימא מרוקאית שהאוכל לא טעים - זה עלול להיגמר בחריימה !!
אז אני אוכלת ואוכלת ומי שמציע שוקולד, במיוחד נמוס כמו שאני אוהבת, אני לוקחת, ומתענגת. אבל אז כשאני יושבת באוטובוס ואף אחד לא יושב לידי, אני מבינה שזה לא כי אני לא יפה, לא מזמינה או לא מושכת - זה כי אייייייןןןןןן מקוווםםםם לידי. אז קיבלתי החלטה להתחיל דיאטה ולא בשביל האנשים באוטובוס שביום טוב מריחים כמו חיריה.
התחלתי דיאטה, ולא אמרתי לאף אחד. חוץ מלGarden כי אנחנו אוכלות יחד כל צהריים. ומאז שהתחלתי אכלתי סלט, וסלט עם חסה, בלי חסה, עם מלפפון בלי עגבנייה...
וכמה שזה קשה, אבל עובדים - עובדים...
כרגע אני במצב רעב טוטאלי, מסתכלת על ניירות ממו צבעוניים וחושבת לעצמי, האם הירוק בטעם תפוח?
בקיצור, לא בטוח שאני בנויה לזה אבל אני מנסה. מה שבטוח, לחסה אין טעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
