אני חייבת לומר שיש בהחלט שני צדדים לכל מטבע. לא מזמן גיליתי את הצד עם הפרצוף. את הצד עם המספר אני מכירה היטב. זה הצד המוכר, שאת תמיד יודעת כמה הוא שווה ומי הוא ושהוא תמיד יהיה שם. הצד שכביכול לא נשחק ולא נעלם.
אז לפני כמה חודשים גיליתי את הצד השני של המטבע. הצד שלפעמים יש עליו ציור ולפעמים פרצוף, הצד הטריקי, הצד שמהתל בנו. כי את אף פעם לא בדיוק יודעת מה יופיע מצידו השני. האם הוא יהיה פרצוף או האם ציור. האם יפעיל בך את הדמיון.
אז לפעמים את מחפשת את הצד הבטוח, את הצד שאת יודעת תמיד מה תמצאי בו, את הצד ה"חזק" את הצד הצפוי. כשאת רוצה אותו הוא שם וגם כשלא, את צריכה אותו שם, את אוהבת שהוא שם.
אבל את חולמת על הצד השני, חלומות נעימים ולא נעימים. חולמת על מה תמצאי שם. חולמת כמה טוב יהיה הצד השני. ואת בסך הכל צריכה להפוך את המטבע על הצד השני ולראות. אבל אם תהפכי את המטבע, הצד שאת כל כך אוהבת ייעלם...
אם יש צד אחד שאת אוהבת, את לא יכולה לחפש את הצד השני, את לא יכולה גם לא פעם אחת, גם לא לשניה להפוך את המטבע. אפילו לא כדי להציץ, אפילו לא סתם כדי לספק את יצר הסקרנות שצף ועולה בך מפעם לפעם.
הצד שאת רוצה איתך, יהיה איתך וזה תלוי רק בך. כי גם אצלו יש מטבע ואת לא רוצה שהוא יהפוך אותו לצד השני ושאת תיעלמי.
כל פעם מחדש אני נזכרת, כל פעם מחדש אני מבינה, כמה אני אוהבת את הצד שאיתי, את החצי שמתאים לי, אהובי.