אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

יש מצב שאני מתה

מתה מבפנים, משהו אכל אותי המון זמן

כנראה עכשיו לא נשאר מה לאכול יותר,

אני אמנם אישה גדולה ומפוארת

אבל מבפנים תמיד היתה ילדה קטנה

שמתחילת החיים הקצרים שלה משהו אכל אותה מבפנים

כל פעם קצת,

נגיסה נגיסה

אני לא יודעת מה זה אומר לגביי עכשיו

אבל כנראה שכשאישה נאכלת מבפנים עד תום

לא איכפת לי "לצאת מהארון"

אין יותר, עכשיו צריך לצמוח מחדש

לצמוח,

כדי שהדבר הזה שאכל אותי כל כך הרבה שנים

ימשיך בעבודתו נאמנה.

אני כל פעם צריכה להגיד לעצמי, הוא מת כבר שנים, תתגברי. זאת היתה אהבה גדולה, ראשונה, טהורה, בתולית, אפלטונית. היחיד שעשה לי בית ספר, היחיד שנתן לי להרגיש שחופש זה דבר שממעיטים בערכו. הוא היה זה שמעולם לא אמרתי לו את הדבר היחיד שרצה לשמוע, והוא היה זה שהכי לא האמנתי לו.

ובדיוק כשהיה לי אומץ לבוא ולהיחשף בפניו ולהגיד לו שתמיד אהבתי אותו, ותמיד האמנתי לו בערך. בדיוק כשזה היה המקום הנכון לעשות את זה, הוא הלך. אני מאמינה שיותר טוב לו שם, פה הוא כבר סיים את מה שהיה לו לעשות.

אני אפילו לא התחלתי, יש לי רשימה כל כך ארוכה שאת רובה אין לי בכלל סיכוי להגשים. כמה רחוק אני מוכנה ללכת בדיוק עכשיו, בדיוק כשזה לא מתאים, אם רק בשביל לעשות את כל מה שיש לי פה ולפגוש אותו שוב. לפגוש אותו ולהגיד לו שהוא הרס הכל, להגיד לו שאהבתי, שהאמנתי.

בדיוק עכשיו, כשזה לא מתאים.

כי אני מתה מבפנים.