וואו, הרבה זמן לא ביקרתי פה. דווקא די התגעגעתי. חסר לי מישהו שלא מגיב לי חזרה בזמן שאני מדברת איתו תגובות שאין מאחוריהן מחשבה מעמיקה.
אני יודעת שלפעמים אני אומרת דברים, בנונשלנטיות משהו, והם נשמעים כאילו שלפתי אותם מהמותן (שלבשה צורה חדשה - רזה יותר), אבל הם לא. הם דברים שאני אומרת אותם אחרי מחשבה רבה, חפירה זאת אומרת.
אז נניח שאני לא צודקת, אז תגידו לי "יש בזה משהו" או למשל "כן, אבל זה לא נכון לגבי כולם, אולי לגבייך כן" רק אל תתנו לי את התשובה השנואה מכולם "טוב". כשעונים לי "טוב" אני יודעת שאין מחשבה מאחורי התשובה.
איך אני אוהבת הקדמות שלא קשורות לפוסט או לכותרת...
אחרי כמה חודשים של חכיון אינסופי, עברתי דירה. ליתר דיוק עברנו דירה. ב' ואני בעזרתם של כל בני המשפחה שלי ובעזרתם של חמי וחמותי היקרים שאירחו אותנו כמעט שנתיים ומסתבר שלא יכלו לחכות עד שנוציא מהבית את כל הדברים שלנו בשביל לנקות ולצבוע ולעשות פרקט בחדר. למה שיעשו את זה שנתיים קודם!? חלילה!! שנחייה בנוחות?!
אז ההמתנה הגיעה לקיצה, והנה קיבלנו מפתח. נכנסנו לדירת חלומותינו רק מה שמצאנו היה חורבה. טינופת איימים, הקירות שחורים (במקום צהבהבים בגוון עובש), הריצפה מג'ועפת, המקרר (שקנינו יד שניה) מטונף עד כדי גועל הקאות והמקלחת, הוי המקלחת...
בקיצור, ממש כמו בסרטים - פרשנו כנפיים (או יותר נכון סדינים) והתחלנו לצבוע את הדירה בצבע המהמם שב' ואני בחרנו. כן-כן, ב' היה מעורב בבחירת כל דבר ודבר בבית (חוץ ממה שאני בחרתי לבד ולא ממש עניין אותי מה הוא רוצה
).
אז צבענו וסיידנו ושפשפנו ושפכטלנו וניקינו וקרצפנו וגירדנו ושוב שפשפנו וקרצפנו (או יותר נכון גירדתי, שפשפתי וקרצפתי), ואז הבית נראה כמו בית שאפשר לגור בו. בית.
הכל יצא מהמם, אחרי שבוע של עבודה נונ-סטופ, ימים ולילות, חגים ושבתות (סתם לא, בשבת נחנו), הבית נראה כמו שתמיד דמיינתי - מהמם.
ואז התחילו להגיע כל הדברים, הסלון החדש, פינת האוכל, השטיחים, חדר השינה (שהוא סוג של ארמון בקינגהאם), המנורות, וכמובן התנור והכיריים המהממים שלי (נירוסטה, כאילו דה) פצחתי בשירה גדולה "עכשיו אני יכולה לבשל!!" (מבלי שאף אחד יחפור לי במוח).
עם הדברים הגיעו גם הדיבורים על (חואה ושואה ומעשים טובים) ילדים. אוף. לא רוצה לדבר על זה. זה לא נושא שאני רוצה לפתוח עם אף אחד. ומי לא אמר לי על זה? אפילו חברה שלי מהלימודים, שפה ושם דיברנו על כל מני אבל לא על זה, אפילו היא הזכירה את נושא הילדים.
אין לי כוח להסביר לאנשים שוב ושוב שאני לא רוצה ילדים עכשיו, מה הלחץ ? אני כולה בת 26 וחצי. מה הלחץ?! אז מה אם ב' כבר עבר את גיל 30, אז מה?! שהוא ייכנס להריון, יילד ויטפל בילד ויניק. אני עדיין לא מוכנה להקריב את כל כולי לטובת ילדים. וכשאני אומרת כל כולי - אני מתכוונת כל כולי פחות ה-8 קילו שהורדתי בחודשיים ומשהו האחרונים.
בקיצור, אני כוסית עכשיו. כן כן, 8 קילו פחות המון סלט והרבה הליכה ברגל עם משקולות על הרגליים או הידיים תלוי מה בא לי באותו רגע. בא לי להישאר כוסית או להיות יותר כוסית...
זהו, אז אני גרה בבית שלי עכשיו, עם ב' היקר לי מכל, ואנחנו עושים חיים משוגעים (וחואה ושואה מעשים טובים, טובים מאוד).
אוהבת מליונים,
נתראה שבוע הבא (או מחר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
