RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 12/2009
שורט סטורי
הסצנה. פאב חשוך, כמעט ריק, מוזיקת ג'אז שקטה מתנגנת ברקע. הזמרת, כנראה חדשה, קצת צרודה ומזייפת, שרה על אהוב שהלך ממנה לארץ רחוקה והיא מבקשת שישוב אליה. ככה לאט, אני נושפת עשן והוא מתקרב אליי בצעדים כבדים. בזוית העין אני רואה אותו מתקרב, נזהר לא להתקל במלצרית שסוחבת מגש מלא, מפלס דרכו בין האנשים שנראה כאילו הושמו שם כדי להפריע את הליכתו לעברי. כשסופסוף הגיע קרוב מספיק כדי שאשמע אותו, הוא אמר לי בבנאליות "שלום".
פרצתי בצחוק מתגלגל, צחוק צבועי מהול בטירוף, לא מעט מבטים הופנו לעברי, כנראה הפרעתי את השקט העצוב של המקום. הוא הביט בי בתסכול, לא הבין למה אני צוחקת, והושיט את ידו והניחה על השולחן כקובע את מקומו החדש."אמרתי שלום" הוא פנה אליי שנית, תקיף יותר, תובעני משהו.
"שלום" עניתי, מנגבת את דמעות השמחה מעיניי. לקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה הקצרה שנותרה בידי, ואת העשן הפנתי ישר אל ידו המונחת עדיין על השולחן. הסתכלתי איך העשן מלטף את ידו ומתפוגג באויר, הרמתי מבט והסתכלתי לו ישירות לתוך העיניים. כמובן שהוא לא ראה לאן הסתכלתי בגלל משקפי השמש הכהים שכיסו את עיניי, "ובכן" ניסיתי לקדם את האירוע המתרחש באיטיות לא אופיינית. "את באה לפה הרבה?" הוא שאל בחצי צחוק והתיישב בכסא שמולי. "אמרתי למלצרית להזיז מפה את הכיסא הזה!" עניתי בציניות תוקפנית. תחושת ה"שלוש נקודות" לא הרפתה, היה נדמה לי כאילו הוא מתכוון לומר משהו, אבל הוא המשיך להסתכל לעברי מבלי לדבר.
"טוב, אתה שיושב מולי, מה יש לך להציע?" אמרתי מבלי לצפות לתגובה שנונה במיוחד. "אני יכול להציע לך הרבה, אם תתני לי לראות" הוא אמר בקול מבוייש, חיוך כיסה את פניו, וידו שהיתה כאילו דבוקה לשולחן התנתקה, ומצאה את מקומה בכיס המכנס. הוא הניח את מרפק ידו השניה על השולחן, כאילו הניח אותה כנשען מחלון מכונית, ונראה נינוח וממוקם היטב.
"אין לי מה להראות לך, אם היה מה לראות, היית רואה מלכתחילה" אמרתי בביטול. שאפתי עוד אחת, נשפתי, מבטי ריצד כאילו לא הצלחתי להתרכז, העפתי מבט אל הבר, מהבר אל הלהקה המופיעה על הבמה הנמוכה, מהלהקה אל חבורת הזקנים שישבה ממש מאחוריו שצחקו בקולי קולות על חברם ששפך על המחשוף של אישתו שמפניה מבעבעת.
מצמצתי, כי בין התאורה המעומעמת לעדשות משקפי השמש, לא הצלחתי לראות יותר מדי. "תורידי" הוא אמר בחוצפה, והניע את אצבעותיו כאילו אומר "בואי הנה". "לא נראה לי שאנחנו בשלב שאתה יכול להגיד לי דבר כזה מבלי לצפות לסטירה מצלצלת!" יישרתי את גבי והפנתי את מבטי בנחרצות לעבר מכונת הסיגריות בפינת המקום. לא ראיתי את פניו, אבל יכולתי לדמיין מבט נחוש, תמים מעט, כמעט כמו של ילד שיודע שהוא יכול להוריד את הכדור שבעט חזק מדי אל העץ. "אני בטוח שאין לך מה להסתיר" אמר וקירב את כיסאו אליי בגרירה רועשת, הוציא את ידו מהכיס ולקח את חפיסת הסיגריות שלי שהיתה מונחת על השולחן. סיבבתי את פניי חזרה, וחיפשתי את הסיגריות. החפיסה בידו, הוא כבר הספיק להוציא אחת ולהדליק אותה. "בלי לבקש, אה? ממש כמו זוג נשוי" אמרתי בציניות האופיינית לי. "זה בגלל שאני כבר אוהב אותך" הוא ענה בלי מחשבה ארוכה. ציחקקתי, לא חשבתי שנותרו בי יכולות הצחקוק שהיו לי בגיל 17, "ומה גורם לך לחשוב שעכשיו לא תקבל סטירה?" הפנים כאבו לי, לא הייתי רגילה לחייך כנראה. "משום מה אני יודע שאת לא תכי אותי, לפחות לא כאן ועכשיו" הוא הושיט ידו ונגע בסנטרי, כאילו מסמן את דרכו אל שפתיי, אבל אני בתנועת ביטול הסטתי את ידו ולקחתי שאיפה נוספת ואחרונה מהסיגריה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי בעדינות, לא רציתי לגרום לסצנה, אחרי הכל, כבר ראו אותי מתגלגלת מצחוק. "אני דורש אותך" אמר בפנים רציניות, הטיח את אגרופו על השולחן ולקח שאיפה מהסיגריה.
| |
| כינוי:
הויקונטית
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
