אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

היום יום ראשון. כל היום אני טרודה במשהו, כאילו יש משהו ממש חשוב שאני שוכחת. "מה אמור להיות היום?" שאלתי את ב' כשאני מכווצת את המצח במיוחד בשביל הקמטים החדשים שגיליתי על הפנים. "אמרת שאת נפגשת עם מ' היום, לא?" הוא ענה, לא ממש הבין למה אני שואלת אותו משהו שאמור להיות ברור לי. "אהה נכון..." ואני חושבת שניה ואני בטוחה שלא קבעתי עם מ' היום אז נפלט לי "אההההה, נכון.....". הוא עשה פרצוף של לא מבין מה אני רוצה, אז כדי לא לעורר חשד, הסברתי לו שדיברתי איתה לפני כמה ימים והיא אמרה שלא בטוחה שהפגישה היום תצא לפועל ושהיא תודיע לי במהלך היום.

שיקרתי. שיקרתי לו במצח נחושה ומלאה קמטי הבעה. לרגע שכחתי שאני אמורה להיות בקפה ארומה, בתקווה שמר בחור בשם אביב יהיה שם לפגוש אותי. אני לא מאמינה על עצמי, עוד יותר אני לא מאמינה שזה בכלל נמצא לי בראש. מה קשור עכשיו החנון הזה?! איך הוא תפס לי מקום במחשבות??

היום עבר ממש לאט, כל דקה עברה כמו שעה וכל שעה כמו שבוע. לא כי לא היתה לי עבודה, אלא כי העסיקו אותי יותר מדי מחשבות. מה אני עושה לעזאזל? האם לספר לחברות שלי? אולי אחת מהן תעיף לי כאפה ותחזיר אותי לחיים האמיתיים. אבל, החלטתי לא לספר כי פאנטאזי לאנד ממש קרצה לי.

דיברתי עם ב' בטלפון איזה 30 פעם היום בתקווה שאולי הוא יחליט שעושים משהו היום, שאני אבטל את הפגישה עם מ', שאני אוציא מהראש את המטרד הזה. "אז אתה רוצה לעשות משהו היום? לא ממש בא לי לפגוש את מ'" אמרתי לו שחד משמעית יהיה ברור לו שאני מעדיפה לבלות את הערב איתו ולא עם מ'. "לא, אין לי משהו היום אני הולך למכון כושר, אחרי זה אני הולך עם ע' לראות כדורגל" הוא ענה. כמה נדוש, כל כך קורני (כמו תירס באנגלית). עניתי את התשובה הרגילה שלי המלווה באנחה כבדה וניתקתי.

"סוף סוף נגמר היום הזה" זרקתי לאוויר בהפגנתיות.

"למה לזרות מלח על הפצעים? זה שורף!" ענה לי ג' שיש לו עוד שעה לעבוד.

יצאתי מהמשרד והתחלתי ללכת, כל הדרך חשבתי "להיות או לא להיות? זאת השאלה!" ואיכשהו מצאתי את עצמי מול הסניף הקבוע של ארומה. ראיתי אותו שם, מסתכל בשעון, שוב לבוש כמו איש עסקים, בדרך לפגישה חשובה מאוד. רק היה חסר לו הבלוטות' צמוד לאוזן ואיזה תיק ג'יימס בונד כזה (ורעמת שיער) ללוק האיש מוסד המושלם.

הגעתי אליו, לחצנו ידיים, ניגשתי להזמין קפה (עם הקצפת בצד). אני עומדת מול הדלפק, "ערן עושה הכל" שכבר מכיר אותי לוחש לי "עם הקצפת בצד?" וצוחק. חייכתי. הסתובבתי להסתכל עליו, ראיתי אותו בוחן אותי, כמעט מפשיט אותי במבטים. המשכתי לחייך.

"אני מבין שאת שמחה שאת בארומה" הוא אמר ואני תהיתי אם גם אני מדברת ככה, אולי כמו שאמרתי לM לא מזמן, כשאני עם בחור שממש עושה לי את זה אני נכנסת ל"טמטמת" ומעירה הערות טיפשיות. בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שהוא מעוניין, אי אפשר היה לפספס את זה. הוא הגיע, הוא מכוון אליי מבטי זימה משתוקקים, הוא נכנס ל"טמטמת" ומעיר הערות טיפשיות. אז שיתפתי פעולה. בעיקר הפתיע אותי שהוא מעוניין, למה שבחור כזה איש עסקימי כזה יתעניין בי, הפשוטה-בת הכפר..

זרמנו לשיחה. הרגשתי כאילו באמת השלמתי את הפגישה המיוחלת עם מ'. לא רציתי לתכנן, לא רציתי שיקרה משהו, אני בכלל לא מכירה אותו. אבל יש בו משהו שאני לא מצליחה לעמוד בו. אחרי שעה בערך הוא אמר שהוא צריך לזוז. התאכזבתי. הוא לא ברור הבחור הזה, מצד אחד הוא הגיע והוא מנהל איתי שיחה (ומבטים וזה) ומצד שני, הוא הולך אחרי שעה.

"נו, אז מה עכשיו?" אמרתי לו, הוא הגיש לי כרטיס ביקור וביקש שאצור קשר. באותו רגע, נמסתי. השליפה של כרטיס הביקור מהכיס הפנימי של המעיל, ה"תתקשרי אליי" הזה שמבין שאני נשואה ושאי אפשר אחרת. הגבריות המתפרצת הזאת, זה פשוט עשה לי משהו. אז מלמלתי משהו והוא הלך.

התחלתי ללכת לכיוון הרכבת, קצת מעופפת, קצת חולמנית ומצד שני מחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש.

בלי לחשוב הוצאתי את הנייד מהתיק וחייגתי אליו.

"הלו?" הוא ענה די מהר

"היי..." אמרתי מהוססת, קיוויתי שהוא לא יזהה אותי ושאני אגיד שזאת טעות במספר וסליחה וביי ובזה הכל ייגמר. אבל הוא זיהה אותי.

"זה היה מהר"

ציחקקתי, אני מפתיעה את עצמי עם הציחקוקים האלה.

"לא חשבתי שתתקשרי בכלל"

"מה זאת אומרת?"

"לא חשבתי שתתקשרי" הוא חזר על זה, הרגשתי קצת מטופשת. הרי ברור שהוא מעוניין..

"הנה התקשרתי, איפה אתה?" אמרתי בצחוק והצחקוקים לא איחרו להגיע. כבר הגעתי לתחנת רכבת, אבל עוד לא ממש נכנסתי לתחנה.

"אני פה, תסתכלי אחורה"

הסתובבתי, לא ראיתי כלום, היה חשוך מאוד. ופתאום *פלאש* מטורף סינוור אותי.

"אאוווו" צרחתי, "אם יש משהו רגיש אצלי אלו העיניים שלי. לא צריך לסנוור!!!" כמעט צעקתי. לפעמים אני לא מצליחה לשלוט על הכעס שלי, במיוחד לא אם כואב לי בעיניים.

ניתקתי והתקרבתי לרכב שלו. הוא לא הדליק את האורות שוב.

מכאן הכל קרה ממש מהר, נכנסתי לרכב, היתה שתיקת מבוכה, הוא לקח לי את היד ונישק אותה, הסתכלתי עליו, הוא הסתכל לי לתוך העיניים.

"חיכיתי לך שתתקשרי" הוא לחש וחייך, אני חייכתי. ופתאום קלטתי מה קורה פה, ושוב השאלות. מה אני עושה פה?! מה קורה כאן? מי זאת הבחורה הזאת שהשתלטה עליי פתאום?! אני לא מכירה את עצמי.

"אני חייבת ללכת" אמרתי בקול רציני, משכתי את היד שלי, אספתי את עצמי ויצאתי מהר מהרכב, נכנסתי לתחנת הרכבת ונסעתי הביתה. כל הדרך חשבתי על מה שהיה שם. המלאך והשטן שיושבים לי על הכתפיים הלכו מכות, ואני שחשבתי שאין לי מצפון בכלל, מוטרדת מפגישה לקפה...