RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 1/2010
רגליים קרות
אין לי איך להגדיר כמה טיפשים גברים יכולים להיות. איך אישה מגלה דברים בקלות בלתי נסבלת. כאילו, זה משהו שנולדתי איתו, כמו חוש נוסף, הכי אפשר לתת את המטאפורה של חוש ריח. "משהו כאן מסריח מהייסוד" כלומר, משהו כאן לא בסדר.
נפגשתי איתו לקפה, ישבנו אצלו באוטו, הוא נישק לי את היד. מתוך חוסר מחשבה התקשרתי אליו שוב, דיברנו, קבענו להיפגש אצלו. אפילו הייתי מוכנה לחשוב על לנסוע עד אליו, לצפון הרחוק. אי שם בכפר קטן שנקרא פרדס חנה. מי גר בפרדס חנה?? מה זה פה - קיבוץ ??
אז הברזתי. ואני לא מתביישת. ונתתי לו לבלות את הסילבסטר לבד, בלי טלפון ואיחולים לשנה החדשה. שיחשוב עם עצמו, או עם תורנית המיטה שלו. לא איכפת לי, לא מפריע לי בכלל, לא חסר לי כלום בחיים.
כשדיברתי איתו הוא בכלל לא נשמע כאילו בא לו להתאמץ בשבילי... אבל עדיין משהו אצלו עורר בי יצר רדום. כמו לפני 10 שנים, רק שהפעם זה הפוך. הפעם אני בשליטה. התקשרתי אליו.
"הלו?" הוא ענה אולי מנחש שזאת אני
"היי" התחלתי את השיחה
"לאן נעלמת?"
"אני לא נעלמתי, לא הסתדר לי"
"אני מבין, אז שנוותר?"
"אתה רוצה לוותר?"
"את תמיד עונה לשאלה בשאלה?"
"אולי"
בשלב זה כבר נמאס לי מהשיחה הטיפשית. רציתי לא לדבר איתו, אין לי כלום איתו, השיחות איתו היו צריכות להיות קצרות וענייניות (ולעניין) "היי, שעה 5 אצלי, ביי" אבל כנראה שעוד לא הגענו לשלב הזה.
"חיכיתי לך באותו יום, הברזת לי, אני לא צריך להיות נחמד אלייך בכלל"
"איך שנראה לך, אבל, משום מה מתחשק לי קפה היום"
"בקבוע?"
"ומשם נמשיך הלאה"
"אליי?"
"אולי אל תשאל שאלות ונזרום"
"טוב" הוא דיבר כאילו הוא בהלם, התשובות שלו, טון הדיבור, כאילו לא באמת מעניין אותו אם אני אבוא או לא.
אני מבינה את זה, אני נשואה הוא בטח מחפש מישהי להתחתן איתה, חנון כזה, שאין לו אומץ לדבר עם בנות אז בכלל לא יוצא לו לצאת לדייטים. חשבתי להיות זאת שתלמד אותו, שתחנך אותו, איך מתייחסים לאישה...
סיימנו את השיחה ובערב נפגשנו בקפה הקבוע, הזמנתי את הקצפת שלי בצד.
"הפעם את לא תברחי?" הוא שאל ונטרל את האזעקה של הרכב.
"לא יודעת" עניתי. באמת לא ידעתי. רק רציתי לראות שהוא יבוא עד אליי, יתאמץ. יבזבז דלק, זמן, מחשבות.
"אל תברחי" הוא חייך.
פתחתי את הדלת והגנבתי מבט אחרון לעבר תחנת הרכבת. אולי אם אני אזרוק פה את המעיל והתיק שלי אני אצליח לרוץ מספיק מהר, ולפני שהוא יצליח להניע את הרכב אני כבר אהיה בתחנה והוא לא יוכל לעקוב אחריי. גיחכתי לעצמי, נשארתי עם חיוך. לאיזה סרטים אני מכניסה את עצמי, "אני רוצה להיות פה" אמרתי לעצמי, נכנסתי לרכב, סגרתי את הדלת, הוא הניע, נסענו, הגענו, נכנסנו לדירה שלו, הורדתי את התיק והמעיל הכבדים, שתיקה מביכה.
"אני רוצה להיות פה" שוב הייתי צריכה להגיד לעצמי, אני לא באמת יודעת מה הולך לקרות פה. אני לא באמת יודעת מי אני."רוצה להיות פה?"
הוא הציע לי לשתות משהו, לא עניתי. הוא הציע להפעיל חימום, לא עניתי. הוא יצא למרפסת, לא זזתי.
"את בסדר?" הוא שאל, מתוך דאגה אמיתית ככה זה נראה.
"אמ.. כן.. אני.." ניסיתי לדבר, לא ממש הלך לי.
"בואי שבי, לא נראה נוח לעמוד על העקבים האלה" או טפח פעמיים על המושב שלידו.
"אוקי" עניתי, עשיתי 3 צעדים, ישבתי.
| |
| כינוי:
הויקונטית
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
