אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

אין לי הרבה זמן. בגלל זה אני בקושי מעדכנת. סופשנה תחילתשנה גם בעבודה וגם בבית זה טירוף. וכל המחשבות שמציפות אותי בעקבות פוסטים קודמים, בכלל לא תורמות לכך שיהיה לי זמן לעדכן. למרות שלאט לאט זה נהיה יותר קל.

חשבתי לא לגלות לאף אחד מה שאני יודעת. אני יודעת הרבה יותר. הוא חושב שאני לא יודעת אבל אני קצת יותר חכמה וחטטנית ממה שהוא חושב. וגם, להשאיר מחשב פתוח על דף העריכה של הבלוג שלך, כשבאים אנשים לבקר, זה לא הכי חכם. בקליק אחד הכל מתגלה.

אז עדיין בהלם, התיישבתי לידו. הוא בטח חשב שאני משוגעת. אני רק מניחה שהיה לי מבט של ילדה בת 7 שבטוחה שהמפלצת מחכה לה מתחת למיטה, או בארון. כן, בארון (או מחוצה לו) - זה יותר אופנתי בימינו.

הוא דיבר, לא שמעתי מה הוא אמר. שתיתי מהמים שהוא הביא לי, או שהיו כבר על השולחן, רק בשביל לגלות שזה וודקה או משקה חריף דוחה כלשהו. לא ירקתי, אבל אהבתי את הרעיון, "תביא עוד, זה עוזר" אמרתי לו.

"הקרח כבר שבור, תרגישי בנוח, זה לא שאת צריכה להתאמץ פה"

לא עניתי והמשכתי לשתות, היה דווקא טעים, אחרי כמה דקות כבר איבדתי חוש טעם, איבדתי חוש כיוון, איכשהו מצאתי את עצמי צוחקת ומזיעה כאילו פעם ראשונה שאני שותה אלכוהול.

הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי, שאל אם אני בסדר, כאילו איכפת לו. הבחור שחקן, מגיע לו איזה פרס אקדמיה כזה, של האקדמיה "שקר כלשהו". הוא סיבב אותי אליו, הניח יד על המותן שלי, זה דגדג אז צחקקתי (שוב הצחקוקים האלה, אני חייבת למצוא תרופה) ואז הוא נישק אותי.

שפתיים, לשון, ידיים. עצרתי. "עדיף שלא נתנשק" אמרתי לו. למרות שהייתי מסוחררת, המצפון שלי עדיין עבד. נשיקות בעיניי תמיד היו דבר מאוד אינטימי, משהו שמגיעים אליו רק אם יש שם משהו אמיתי, משהו חזק. במיוחד הנשיקות הארוכות, אלה שלא מתאמצים בהם, הנשיקות ה-לא רטובות, הנשיקות של האהבה האמיתית.

"מה?" הוא שאל, כמובן שזה לא נראה לו הגיוני לא לנשק מישהי אם הוא רוצה להכניס אותה למיטה. אבל זה יהיה קל מדי. אם אני אכנע לזה, והוא יקבל הכל ואני אקבל הכל, אנחנו נאבד עניין די מהר ואז כל הנקיפות מצפון וכל רגשות האשמה היו לחינם.

"עדיף שלא נתנשק" חזרתי על זה כי לא הצלחתי, מבעד לכל האלכוהול שמשום מה גרם לקרוסלה להיראות כמו קרקע יציבה, לחשוב על משהו יותר חכם להגיד שיסביר את המצב.

"אני לא מבין, אז מה הקטע?" שמעתי כעס בקול שלו, לא הבנתי מה מכעיס אותו. אני פוטרת אותך מהמאמץ של לנשק אותי, מה עוד אתה רוצה??

"אל תנסה להבין, תקבל את זה וזהו!" נראה לי שצעקתי, אבל יכול להיות שהשמיעה שלי התעמעמה. הוא שתק והמשיך.

הוא הצמיד את הפנים שלו לפנים שלי, והמשיך לגעת, בעדינות שהיתה שמורה לילדים. הורדתי לו את החולצה, כפתור כפתור פתחתי, בקושי רב, הריכוז אבד לי הרבה פעמים בדרך. מתחת לחולצה התגלה בחור חסון, לא מאוד שרירי. הוא כל הזמן המשיך לנסות לנשק אותי, זה אפילו היה נחמד, לסובב את הראש, לא לשתף פעולה. הוא תפס לי את הפנים, ניסה וניסה, התעצבן ואני בשלי.

אחרי עוד שלוק, כבר ידעתי שמכאן והלאה אין מעצורים. הוא הוריד לי עוד שכבה ועוד שכבה מהבגדים, אני הורדתי לבד את המגפיים, קצת טריקי גם רוכסן וגם חבלים. בלי לשים לב, הייתי על המיטה שלו, ערומה לגמרי והוא עוטף אותי בליטופים, נוגע, מנשק, מלקק. היה חם, נגעתי בו, משכתי אותו, לאן נעלמו לו המכנסיים? מה זה? יש לו בוקסר דונלד דאק...

התחלתי לשים לב לדברים, אני כבר לא שיכורה, איבדתי את זה, עכשיו אני בשליטה. דחפתי אותו ממני למטה, איך שאני אוהבת, אם כבר אני פה ואתה פה, אני נשארת פה ואתה תרד למטה. (צליל של שוט *פוו פשש!*)

אין מה להגיד, הבחור יודע לדבר בשפה שלי, האמת שבאנגלית זה נשמע יותר טוב. the guy knows his way with his tongue אולי זה לא באמת נשמע יותר טוב באנגלית, אני פשוט לא רוצה להגיד את זה בעברית. זה מלוכלך מדי..

אז אחרי שהגעתי לעונג עילאי (פעמיים), הוא ביקש להתקלח, היה ממש חם, למרות שחורף וקפוא בחוץ בפנים היה מאוד חם. אם היינו בתוך אוטו, סביר להניח שהאדים שהיו נוצרים על השמשות היו יכולים להפעיל תחנת כוח קטנה.

"אוקי, אני מחכה" והדלקתי סיגריה "לא איכפת לך שאני מעשנת נכון?"

הוא לא ענה וסגר את הדלת.

קמתי לשתות. מים הפעם. לא יודעת מה קרה לי אבל יצר החטטנות (האח הגדול מישהו?) השתלט עליי ופניתי ללאפ טופ שלו. הוא היה פתוח אז נגעתי בעכבר הקטנטן שהיה מונח לידו והמסך נדלק.

הדף הפתוח היה מוכר לי מאוד. דף עריכת בלוג בישראבלוג?! מה זאת אומרת?? יש לו בלוג?? לחצתי על עיון בבלוג ואז גיליתי מי הוא. ופתאום התחוור לי, אולי הוא כתב עליי. קראתי את הפוסט האחרון שלו ברפרוף. היו כמה וכמה איזכורים שלי, היו גם איזכורים נוספים של ילדה בת 17 שמסתבר שעוד באותו בוקר עזבה את המיטה שלו.

לא ידעתי אם לצחוק או להקיא מרוב גועל. התלבשתי יותר מהר מסופרמן (אפילו את המגפיים רכסתי עד הסוף!) תפסתי את המפתחות שהיו על השולחן שלו, בלי לחשוב, ויצאתי. ניטרלתי את האזעקה, נכנסתי  לרכב ונסעתי.

לא יודעת למה לקח לו כל כך הרבה זמן להתקלח, הייתי יכולה להכין ארוחה בזמן הזה. כנראה הוא עבד מאוד קשה.. גם לילה לפני... איכס, עבר לי בראש מה שהם עשו במיטה הזאת לילה לפני!

בלי לחשוב הרבה, סימסתי לו "האוטו ברכבת".

נסעתי עד התחנה, זרקתי את המפתחות לתוך האוטו ואז רציתי לגרום לו לרצות אותי בלי להבין מה בדיוק קרה, מה בדיוק גרם לי לברוח. שלפתי מהתיק את החוטיני ספייר שלקחתי איתי למקרה ויקרה מה שלא יקרה וזרקתי אותו לתוך האוטו. גם ככה חשבתי להעיף את החוטיני הזה לפח, הוא כבר שחוק.

עליתי לרכבת ונסעתי הביתה. לא העסיק אותי מה שקרה בינינו כמו מה שקראתי. הספקתי לקרוא מעט מאוד, אבל זה הספיק לי לדעת שיש מצב שהוא יכתוב עליי עכשיו. מצחיק, הוא קורא לי ויק.

הגעתי הביתה, ישבתי, קראתי הכל. מלוכלך הבחור. נראה איך הוא יגיב כשיראה שנעלמתי, עם האוטו, ולמזכרת החוטיני.