אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

לא יודעת מה עובר עליי. אני כאילו שוכחת דברים, שוכחת להתחשב באנשים, שוכחת לתת.

מה נסגר איתי?

אני לא כזאת, אני לא בן אדם כזה שמבריז לחברות שלי, אני לא בן אדם ששוכח חברות שלי, אני לא בן אדם שמעדיף מישהי אחת על פני מישהי אחרת.

אז קבעתי עם חברה אחת באמצע השבוע, ואתמול כשהייתי במצב רע, רע מאוד וחשבתי רק (!!!) על עצמי, שכחתי מזה וקבעתי עם חברה אחרת.

וכשנזכרתי, החלטתי לא להמציא דברים ולא להגיד חצאי אמיתות ופשוט אמרתי ששכחתי.

אז קורה, שוכחים. לא צריך להיות פולניה ולנסות לעשות מצפון - הרי אין לי כזה, כבר הגענו למסקנה הזאת.

אני גם כבר התרגלתי לעשות דברים בספונטניות, אז אם כבר, אז עד הסוף...

כנראה שלא ברור לי שכבר הרבה זמן אני לא צריכה להיות שם.

וכל הזמן ב' מעמיד אותי על טעותי, "כשהן יהיו נשואות, או כשיהיה להן מישהו, את לא תראי אף אחת מהן."

הוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. ומצד שני אני לא אאשים אותן ואני לא יודעת אם אני אצפה מהן להיות שם תמיד.

ושוב, חזרתי לזה - אני לא משתדלת מספיק.

מה לעשות, הזיכרון שלי לא כמו שהיה ואני עסוקה מדי בלרחם על עצמי.

מה לעשות, משבר זה משבר.

משבר גיל ה27, משבר ה"אין חופש", משבר ה"מיציתי".

אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע, זה שאני יושבת בעבודה ואין לי זמן לחשוב, או זה שאת כל המחשבות אני שופכת על החברה הכי טובה שלי ולשכוח שהיא כל כך רצתה לספר לי על חלום שהיא לא יודעת מה הפירוש שלו לעזאזל.

אני מאוכזבת מעצמי. ונמאס לי להתלונן על עצמי. ונמאס לי לרחם על עצמי. ונמאס לי לספר סיפורים.

ונמאס לי להשען על אחרים.

אני רוצה לחזור להיות כותל. דווקא אהבתי את זה.

אז נניח שהתקדמתי, ונניח שהרחקתי או שבעצם כבר הפסקתי לנסות לקרב את האנשים שגרמו לי להתרחק מב', ונניח שהפסקתי לרחם על עצמי ולהרגיש רע כל הזמן.

אז מה נשאר לי?

שיהיה לי טוב?

משום מה קשה לי להאמין שזה יכול לקרות. וכל כך מהר.

ואני לא מצתדקת.

אני רוצה לקחת חלק ב-לא להחליט החלטות בשביל עצמי, אני רוצה לא לחשוב יותר מדי על כל מני החלטות שאני אמורה להיות מספיק בוגרת ולקחת על עצמי.

ואני לא מחפשת אהבה.

ואני לא רוצה לכעוס בשביל שתתקרב אליי.

ואני לא רוצה לעשות את ה"שיחה" כל שבוע רק בשביל שלא נשב כמו שני זקנים ונראה טלוויזיה.

ואני רוצה לחזור לצייר ואני רוצה שתקנה לי מה שביקשתי בשביל זה.

ואני רוצה לנוח.

ואני לא רוצה להזדקן.

ויפה לך הזקן, מוחמד היקר.

מוקדש באהבה לב'