אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

לא חשבתי שזה יהיה כל כך מתיש. אני עובדת מ9 עד 6 כל יום ולפעמים גם עד 7 וזה ממש קשה. נהייתי מפונקת. 9 עד 5 נראה לי ממש רחוק.

ב' אמר לי היום שבכל יום חמישי אני נכנסת למן דיכאון כזה שהוא לא מבין. האמת, גם אני לא מבינה. כי יום חמישי, סוף היום, הלווו הגיע הסופ"ש!! אז למה הדיכאון??? האמת, אין לי תשובה לזה. לא ברור לי למה כשכולם חוגגים את הסופ"ש (ומעבירים אימיילים מטופשים עם צבים שרוקדים הורה ליום חמישי "כי מחר סופ"ש"), אני נכנסת לדיכאון. האם התמכרתי לעבודה? שוב?

אז היום אחרי יום קשה, אחרי 12 הזמנות אינטרנט, 5 כרטיסי לקוח(+2 הזמנות כי ג' עשה אחת במקומי כפרעליו), אחרי שלא אכלתי כלום כל היום כי לא היה לי זמן, אחרי ששכחתי להכין קפה לאורחים, אחרי שלכלכתי את המשרד הקטנטן שלי (עד שנראה כמו גן ילדים בשיעור מלאכה, כן כן, עם הנצנצים והחול), ואחרי שפספסתי 2 רכבות ואוטובוס, הגעתי הביתה.  הגעתי הביתה, אכלתי (טוסט!!) ונשכבתי על הספה. וזהו. זה כל מה שעשיתי היום.

אז למה הדיכאון? אני באמת לא יודעת. אולי העבודה מתישה אותי פיזית, אולי זה העובדה ששכבתי עם קלקול קיבה מטורף 3 ימים בבית ולא ישנתי כל הלילה אתמול, אולי זה סתם הצטברות של תובנות ומסקנות (!!) שבא לי לפרוק. אבל זה לא מסביר דיכאון, אז למה בעצם??

אני באמת לא יודעת.

תובנה מהמקלחת היום: אם לא היו לי חברות, לא היו לי תובנות או מסקנות (!!), לא הייתי עושה שטויות, לא היו לי חיים ובעיקר לא כתף עליה לבכות. (המון חרוזים היו פה).

ארך לי השיער מאוד, אני שוקלת להסתפר קצר, כמו שהיה לי פעם. תמיד אמרו לי שכשהשיער שלי קצר אני נראית צעירה יותר. אני גם מרגישה צעירה יותר, כמו ילדה קטנה כזה. זה גם יחסוך לי בערך 8 שעות במצטבר שבועית של עמידה מול המראה בנסיון (לא מוצלח) לסדר את השיער, התייאשות, התעצבנות והליכה לעבודה עם השיער של קרולינה מהבנות נחמה.

אולי אני סתם עייפה וצריכה לקום מחר ב7 בבוקר ללימודים. (איזה טעות זאת היתה)