אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

היה לי ממש קשה להירדם אתמול בלילה. אולי זה ה2 פרוסות עם שוקולד נוטלה שאכלתי אצל החברה החייכנית שלי. ספרתי מליוני כבשים, רוקנתי את הראש ממחשבות, עצמתי עיניים חזק עד הסגול עם הנקודות הצהובות אבל כלום לא עזר. לא נרדמתי. לפחות ככה חשבתי.

אז אחרי כמה שעות של אי הירדמות, קמתי מהמיטה לשתות כוס מים. הלכתי את הדרך הרגילה שלי מהמיטה, נתקלת בכל פינה אפשרית (לכן הסימנים הכחולים), מחפשת עם הידיים את הדרך בחושך. או! מתג, אני לוחצת על המתג ומדליקה את האור. משום מה, כנראה המתג הפעיל איזה כוח ישותי מגבוה ונדלקה השמש. התריס במרפסת שמש (המהממת שלי) היה פתוח והאור היה חזק במיוחד.

המשכתי כאילו כרגיל לכיוון התמי4 לקחת כוס מים, אבל כל הכוסות נעלמו. אפילו בארון לא היו כוסות. כהרגלי התעצבנתי על ב' ועל למה אין כוסות בארון ואז נזכרתי שהוא בכלל שונא את הכוסות השקופות של השתיה הקרה והוא לא שותה בהן, אז אין על מה להתעצבן.

ויתרתי על השתיה והחלטתי לבדוק מה דה פאק קורה בחוץ ולמה יש שמש באמצע הלילה, ועוד שמש מטורפת, של יום קיץ. לא החלפתי את הפיג'מה שלי אבל משום מה לבשתי בדיוק את הבגדים שלבשתי אתמול. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת ברחוב שלי לכיוון הכביש הראשי. הגעתי תוך שניה, למרות שיש שם את ה5 דקות הליכה לפחות, זה היתרון של חלום כנראה. מולי עצר רכב גדול, שחור, אולי האמר, אולי ג'יפ פורשה והדלת נפתחה. הסתכלתי פנימה והיה שם שולחן ו2 כסאות. נכנסתי והדלת נטרקה אחריי בלי קול.

ישבתי לצד השולחן ומולי התיישב מישהו לא מוכר, מסתורי, שחור שיער, משקפי שמש כהות. "אתה יכול להסביר לי מה קורה בחוץ?" שאלתי, אבל לא שמעתי את הקול שלי מדבר. בדרך כלל כשאני מדברת, אני שומעת את הקול שלי בתוך הראש, נראה לי כמו כולם, אבל הפעם היה משהו שונה.

"סוף העולם הגיע" הוא אמר אבל השפתיים שלו לא זזו. תהיתי כמה יצירתיות עוד תצוץ.

"אז מה אני עושה פה?" שאלתי שוב בלי קול. השקט היה קשה מאוד, אני לא רגילה לשקט דומם כל כך.

"מסתבר, " הוא התחיל להגיד, עדיין בלי שהשפתיים שלו יזוזו, "שיש מישהו שרוצה לתת לך יום אחד אחרי סוף העולם" הוא קם, סיבב אליי את הגב, הלך 3 צעדים ונעלם לתוך חושך שהופיע שם פתאום.

נותרתי עם מחשבות. "מה יש לי לעשות יום אחד אחרי סוף העולם?! לא בונים עולם חדש ביום אחד.. צריך לפחות שבוע.." ואז דמות עמומה הופיעה, לא ראיתי טוב, לא הייתי בטוחה מי זה, או מה זה.

"מה תעשי עם היום הזה?" שאלה הדמות, אבל הקול שלה נשמע לי כמו קול של ילד כזה, או נער צעיר, מוכר.

"נראה לי שכלום" עניתי, כי באמת, מה כבר יש לעשות?! העולם חרב, זה לא שאני אלוהים או משהו.

"כלום?"

"כן, כלום. אני לא אלוהים.."

"ואם כן תהיי?"

"אז אברא את העולם מחדש, ואעשה את זה מהר יותר - ביום אחד"

"כופרת!"

"חחח (ציחקוק), אני אישה, ואני לא עושה חצי עבודה" זאת גם הסיבה שעף עליי שמן רותח אתמול והשאיר אותי משולפחת ומצולקת.

"כנראה שבחרו לא נכון שם למעלה"

"כן, מישהו עשה טעות. לתת לי לברוא עולם ביום אחד זה בעיה. הוא יהיה מושלם מדי.."

"הוא פשוט אהב אותך מאוד וקיווה שתבראי לכם עולם"

"מי?" שאלתי, המומה לגמרי.

"הוא"

"מי זה הוא?" ממשיכה להיות בהלם.

הדמות נעלמה, ומשהו דחף אותי לצאת מהרכב, דחף ודחף עד שהצליח להוציא אותי לגמרי. היתה רוח נוראית וגשם זלעפות וחושך מצרים. רצתי הביתה. כשהגעתי הייתי כבר במיטה עם הפיג'מה והשיער שלי היה יבש.

הבלחות קטנות של אור דרך חריצי התריסים בחדר השינה גילו לי שכבר בוקר ושכל זה היה רק חלום.