באמת ברצינות. מלא זמן לא כתבתי. כל כך הרבה זמן שאני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל. מה שבטוח, אני לא רוצה לספר את כל מה שקרה לי בכמה חודשים האחרונים. אז למה בעצם אני כותבת שיש לי הרבה מה לספר, אם אני לא רוצה לספר אותו? אולי זה בגלל שאני כן רוצה לספר אבל לא ממש רוצה שכולם יידעו.
מה שבטוח כל שמירת הסודות הזאת תיסכלה לי ת'צורה. כי אני לא בן אדם ששומר סודות, שסובל בשקט, לבד, בחושך.. אני רצה לספר כל מה שיש לספר. חוץ ממה שמטריד אותי באמת. חוץ ממה שאני באמת צריכה לרוץ ולספר. כשאני צריכה עזרה, אני משתתקת. גיליתי את זה על עצמי לא מזמן. כשאני לבד, כלומר, אני אף פעם לא לבד אבל כשאני מרגישה בודדה, מה שכמעט ולא קורה, אני תופסת מרחק. מה שמוזר כי זה אמור להיות בדיוק הפוך. כשבן אדם צריך עזרה, הוא פונה לחברים שלו שיעזרו לו. אבל אני לא. משום מה, אני פונה לחברים לספר להם כל מה שעבר עליי, רק אחרי שפתרתי את הבעיה והכל בסדר. לא ברור לי למה.
והמונדיאל המזדיין הזה.
אני אמשיך בהזדמנות. נמאס לי להיום. כסעמק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
