אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

כל יום אני מטפסת. מטפסת על קירות. על צמחים. על מכוניות. אף פעם לא נהניתי לטפס על הקיר כמו אצלה. הקיר הצהבהב החלק. אני אוהבת לטייל במטבח שלה כשהיא מבשלת. ארומה מופלאה עולה מהסירים ואני על הקיר מציצה עליה. היא לא רואה אותי. היא שרה עם הרדיו. היא בוחשת בתבשילים שלה. היא אוהבת את זה. אני אוהבת שהיא יושבת על המיטה שלה לקרוא ספר. כל כך שקטה. כל כך נעימה. כאילו אי אפשר להפריע לה. ואני מטיילת על הקיר והיא לא רואה אותי. יום אחד הבחור שגר שם איתה הגיע. היא נישקה אותו קלות והוא בחזרה. הוא נכנס למטבח להריח את הניחוחות הנפלאים של הבישול שלה. הרדיו כבוי. היא כבר לא שרה. המקרר נפתח ונסגר. היא יוצאת עם 2 צלחות עמוסות מטעמים שהיא עצמה הכינה. היא מניחה צלחת מולו וצלחת מולה. הוא אוכל. היא אוכלת. היא שואלת אותו אם הוא נהנה מהאוכל שהכינה עבורו. הוא מהנהן. אני מציצה עליהם מהקיר. הוא מפחד ממני. אני יודעת שהוא מפחד. יום אחד החלטתי להציץ עליה. שהיא תוכל לראות אותי ואני אותה. היא אף פעם לא הסתכלה ישירות אליי. אולי היא ראתה את הזנב שלי כשברחתי ממנה. אבל לעולם לא ראתה את הצבע האמיתי שלי. היו אצלה חברים. וגם הוא היה הבחור שגר איתה. הוא מפחד ממני. טיילתי לי את הטיול הרגיל. היא מנקה ומסדרת את הבית. הוא עדיין לא הגיע. היא נכנסה להראות לחברים שלה את החדר שלה. החדר שבו היא קוראת את הספרים שלה. החדר שבו הם ישנים. עליתי לאמצע הקיר. החלק. הצהבהב. עליתי והחזקתי. היה חשוך. הם נכנסו. החברים שלה. היא נכנסה והסתכלה עליי. היא לא פחדה ממני. היא אוהבת אותי גם. החברים שלה ראו אותי. הם לא מפחדים. הם אוהבים אותי. החברה שלה קראה לי הסממית הקטנה. והיא. היא שאוהבת אותי. קראה לי הסממית התינוקת שלי.