אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן שהשפתיים שלי לא ליטפו את הנייר הלבן והלשון שלי לא נגעה בספוג הכרוך בתוך הנייר, עשיתי את זה.

בקצה המקלון הלבן הזה, האש, העשן, האדום, האפור. כל הצרורות שמתעופפים ממנו בהיטל ידקצר ואינסטינקטיבי. עוטפת בשפתיי את תסבוכת הנייר הזאת. מציתה אש במצת שלויתי מהבחורה שעמדה  לידי. אני מקרבת את הלהבה הקטנה אל קצה הנייר. הלהבה מציתה את קצה המקלון ואת שביבי הטבק שבתוכו.

בפעולת יניקה עמוקה, שואבת חופן עשן לחלל פי. אני מחזיקה את הענן מס' מאיות שניה, שואבת פנימה אויר שמתבולל עם העשן שכבר מתפוגג לו שם וממלאת את ריאותיי. אני מרגישה את העשן מדגדג את דופן הריאות.

מכונת העישון דורשת את העשן החדש, אני נושפת החוצה עשן מדולל באוויר. העשן מצייר לפניי שורה דקה, מתרחבת עם המרחק והרוח. אני מרחיקה את ידי שאוחזת בפלא הקטן, מטילה אותה לצד גופי.

הקלה.

עוד שאיפה, עוד נשיפה ושאיפה. אני רגועה.

המון זמן שלא עישנתי סיגריה.

הסחרחורת של הפעם הראשונה אופף אותי. הראש מרגיש קליל. העשן מריר בפה. הטעם הורס את ההרגשה. הריח הורג את ההנאה. ואני ממשיכה לעשן.

תודה שבאתם.

סליחה שלא הייתי הרבה זמן.