להיות בשקט, בשקט כואב, בשקט. הגוף צועק, הנפש קוראת, הלב לא מסכים. כי כשאני מוצאת את עצמי מתוסכלת עד עמקי נשמתי, מה ארגיש? מה ניתן לי ככלי להתמודד? החיים האלה שנפלו עליי פתאום, משום מקום, חבטו בי והלמו בי והנה, יש תוצאות. כי אני מפחדת עכשיו, מפחדת להמשיך, הכל זורם מהר מדי, אני נסחפת. נסחפת מעבר למה שאני מרשה לעצמי. עוברת דרכים מטלטלות וזה לא נגמר. אין עכשיו מי שיעצור אותי.
המצפון שלי נטש אותי. ג'ימיני קריקט שלי, איפה אתה? הוא כנראה מת מרוב שדרסתי אותו בדרך מפה לשם, במהירות הזאת. כשהדרך היא מדרון, זה רק עניין של זמן עד שאתרסק על הקיר. זאת תהיה אומנות, השפריץ הענק שישאר ממני כשאנפץ לרסיסים, כשאתפזר לכל עבר. כי זאת אני, כנראה, זמנית. ככל שעובר הזמן כך זה מרגיש, הכל זמני. האושר זמני, כסף הוא בכלל זמני אולי אפילו רגעי, אהבה מתחלפת, יצרים משתלטים. בסך הכל בת חוה, אישה, מקום. למה אני כל כך מפחדת? או אפילו אשאל את זה אחרת : ממה אני כל כך מפחדת?
כל מה שהשגתי בחיי, בעבודה קשה ובמינימום עזרה, הכל יום אחד יחסר משמעות. כל מה שיצרתי יעלם. כל מה שרציתי מחיי, כל מה שייחלתי לעצמי הכל יתמוגג. ולמה בעצם? למה שלא יהיה לי תיעוד בספרי העולם? למה אני צריכה את זה כל כך? לבקש עזרה זה אפילו יותר קשה מלצפות בחיי חומקים מתחת לרגליי. מי יעזור לי בעיתות קשים, מי הוא זה שיקח על עצמו משקל כה עצום, מי שיספוג שנים של אהבה, שמחה, אושר וסבל.
אם אני זו שתיקח, אני זו אני.
עם המון אהבה, וכמעט בלי כאב, אני חוזרת בשבילי ולא בשבילכם.
ויק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
