"שלום"
"היי, הפוך גדול וחזק בבקשה"
"אוקי, עוד משהו?"
"לא, תודה" לא הורדתי את העיניים מהספר.
...
"בבקשה, הפוך גדול-חזק"
"תודה" ערבבתי סוכרזית אחת לתוך הקפה וטעמתי.
...
"אפשר לפנות לך?"
"כן, תודה"
"אפשר להציע לך עוד משהו?"
"לא"
...
"שלום"
"אני לא רוצה עוד קפה, תודה"
"שלום"
"מה?" הרמתי את העיניים מהספר כדי לגלות שביקשתי קפה מידיד ותיק שלא ראיתי שנים, "שיט! היי, מה שלומך? חשבתי שאתה המלצר!"
"כבר אמרו לי שאני מזכיר את ג'וד לאו, מלצר עוד לא שמעתי" הוא חייך והתיישב מולי. המלצר ניגש אליו מיד.
...
"שלום, מה בשבילך?"
"אני רוצה בבקשה ויסקי נקי וכוס מים"
"אדוני, אני מצטער אבל אנחנו לא מגישים אלכוהול לפני השעה 14:00"
"טוב, אני הולך"
"סליחה, בבקשה תמתין כמה דקות, אני אבדוק מה אפשר לעשות" אני מחייכת לעצמי לתוך הספר.
...
"בבקשה אדוני, ויסקי נקי וכוס מים. אפשר להציע לך עוד משהו?"
"לא תודה, זה יספיק בינתים"
"משהו בשבילך?"
"כן, תביא לי עוד קפה הפוך והפעם - חזק"
"אני מבין, בשביל מישהו ששותה ויסקי ב-9 בבוקר, זאת שלידו צריכה איזה אספרסו" חייכנו אחת לשני ופנינו למלצר בחיוך שרמז לו שסיימנו להתבדח.
הנחתי את הספר בצד, שכחתי לסמן את הדף. מתוסכלת ניסיתי לדפדף ולמצוא את הדף, הוא חייך, גירד באוזנו וביקש לעזור לי למצוא את העמוד. הוא לקח ממני את הספר דפדף לשניה ומצא את העמוד וסימן לי אותו במפית.
...
"בבקשה, הפוך חזק ותוספת אספרסו בצד"
"תודה" המלצר השתהה שניה בנסיון לתפוס את המבט שלי, שהיה תקוע על עיניו של יובל.
...
"כמה שנים עברו?"
"אני חושבת ש-4, מאז שהתחלתי את התואר"
"ומה חדש אצלך?"
"הכל, מה אצלך?"
"הרוב"
"אתה מרבה בדיבור, כמו תמיד"
"כן" הוא חייך את חיוך הזימה שלו, המפורסם.
"אל תחייך אליי ככה, שאני לא אתפתה"
"חס וחלילה, לא לזה התכוונתי, מה פתאום!" ילד בן שנה היה מזהה את הטון הציני במילים שלו. חייכתי. ניסיתי לא להסגיר את המבוכה והסקרנות שעלתה בי. הוא חייך אליי חזרה.
...
הוא שילם על הקפה והויסקי והלכנו.
"לאן?" שאלתי, כאילו לא היה ברור לי.
"בואי נעשה טיול קטן, איפה את גרה עכשיו?" הטיול הקטן איכשהו תמיד הוביל אל הדירה שלי. הסצנה של תל אביב תמיד קסמה לי. בתי הקפה בבוקר, החפוזים בצהריים, ארוחות שחיתות בערב, לילות ללא שינה.
"אני גרה אצל ההורים עכשיו, סטודנטית, אתה יודע"
"באמת? ככה ללכלך את הידיים?"
"ככה, כשאין דירה לטפל בה - יש זמן ללמוד"
"שקרנית, אני מריח את הדובי" הוא תמיד תפס אותי בשקרים. אם היה מישהו שלא יכולתי לשקר לו זה יובל. את הדובי הוא קנה לי בטיול שעשה בתאילנד, אמרו לו שזה דובי שמפיץ ריח כשמישהו משקר. אבל זה לא נכון, זה דובי שתמיד היה לו ריח של מלון טרי, אולי זה בגלל שתמיד שיקרתי לו.
"התגעגעתי, עכשיו אתה מריח את הדובי?"
"עכשיו לא" הוא אסף אותי אליו לחיבוק גדול. "גם אני התגעגעתי אלייך"
"מכל המקומות בעולם, היית חייב להכנס לשלי?"
...
אחרי ה"טיול הקטן" לדירה שלי, הוא התלבש ומזג לעצמו כוס ויסקי.
"את יודעת... לא חשבתי שתישארי רווקה כל כך הרבה שנים"
"אתה יודע, אני יכולה להגיד את אותו דבר עליך"
"מה זה אומר?"
"זה אומר שתמיד ראיתי אותך בתור כלב של בית, ילד של אימא כזה שימצא את המקום שלו מהר מאוד ויתמסד"
"ולמה זה?"
"כי תמיד חזרת אליי על ארבע, ותמיד חזרת הביתה לאימא שלך, שתבשל ותכבס"
"אני יודע, אני פתטי. אבל זה לא מבחירה. זה העבודה שלי"
"העבודה שלך? אבל אתה אנליסט, לא ג'יימס בונד"
"אז זהו, שאני לא. ובאתי לכאן מסיבה שונה מזאת שאת חושבת" חייכתי לעצמי, שוב הקטע שלו שהוא משחק אותה ג'יימס בונד, מדבר אל השעון שלו ורץ החוצה כשנגמרות לו המילים היפות.
"אתה יכול ללכת, זאת לא בעיה מבחינתי"
"אני מצטער על מה שאני עומד לעשות, אבל בבקשה תביני שאין לי ברירה" פניו נפלו והוא שלח יד לכיס מעילו. לרגע הכל טס מולי, הוא מדבר אל השעון, נעלם ברגעים אינטימיים, העבודה שלו.
שלפתי את האקדח עם המשתיק המונח דרך קבע בשידת הלילה שלי ויריתי 2 כדורים מהירים בחזהו. הוא נפל על הרצפה והניח את ידיו על חזהו הפצוע.
"הם שלחו אותך לחסל אותי, אה?"
"את לא מבינה, אה?" הוא נשם את שתי נשימותיו האחרונות ועיניו איבדו את חייהן.
"מה אני לא מבינה? מה?" דמעות עלו בעיני, באמת לא הבנתי. לא הבנתי למה הוא הגיע, לא הבנתי מה הביא אותו אליי אחריי כל כך הרבה שנים. ידו התגלגלה מחזהו אל הרצפה והשטתחה, מתוכה התגלגלה קופסא קטנה קטיפתית.
...
הבנתי אותו. רגע אחד מאוחר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
