אין בי רצון לתקן את העולם יותר, הבנתי שהעולם מדרדר את עצמו לתהום. תהום שהיא לא מספיק עמוקה בשביל כולם, כך שיהיו כאלה שישארו, לא אלה שמגיע להם לצערי. כמה זה נורא לחשוב שאני הורסת את העולם, שאני לא עוזרת לעצמי לא ליפול לתהום יחד עם כולם.
אני חושבת שהטכנולוגיה הרסה אותנו, סוג של גלות. גלות מכל מה שבאמת באמת טהור וללא מגע יד-אדם. אני חיה בגלות. אפילו הטבע הוא טבע שנוצר על ידי האדם! בטח שהעולם מתחרפן וכל יומיים יש איזה אסון טבע, האורגניזם הטהור הזה מאבד את העצמאות שלו. ותחשבו אם היו לוקחים לנו את העצמאות - מה היה קורה?
נניח והיו אלפי (בואו נקרא להם) אומפה-לומפה'ז שכל הזמן היו מנקים אותנו, מאכילים אותנו ולועסים בשבילנו כמובן, מרימים אותנו שלא נטרך ללכת, מגדלים ומטפחים לנו את השיער, מורטים לנו את השערות אבל לא מלמדים אותנו כלום. לא לחשוב, לא לעשות, לא לפתח את עצמנו. איך אפשר שלא להתחרפן מזה?
חלום על אי קריבי (או תאילנדי משהו), נקי ממגע יד אדם, מלא זוחלים וצמחיה (מנגו בעיקר) והכי חשוב שקט (גם עם ציוץ ציפורים זה בסדר).
אולי אם כל העולם היה אי קריבי אחד גדול, לא היינו הורסים אותו ככה. אה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
