אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

רגיל הופך חריג?

אז כמו כל שבוע התקשרתי לחברה שלי, חברה קרובה. אולי כבר סיפרתי עליה – מ' (לא M יש הבדל!), היא גם כמוני, נשואה בלי ילדים, חיה חיי נישואים מאושרים וטובים. אבל לה, בניגוד אליי, יש מאהב. כמו שהיא מספרת הוא חתיך, עושה לה טוב, חכם ורווק ולכן פנוי לחלוטין.

עשיתי את דרכי מהעבודה ברגל לסניף ארומה הקבוע, פה במרכז יש כזה בכל חור, אבל לנו יש את הסניף הקבוע שלנו. ממוקם "out of the way" ולכן בדרך כלל ריק מאנשים מוזרים, ילדים צווחניים, נשים מוכרים ושאר הפרעות. אבל עדיין בסמוך לחנויות נעליים...

הגענו ביחד, כשאני בנייד והיא בנייד. חייכנו אחת לשניה, שתינו ידענו שהיא מדברת עם המאהב שלה, ואני כמו תמיד עם ב'. היא לא התכוונה לסיים את השיחה. אז ניגשנו לקופה, גם אני לא התכוונתי לסיים את השיחה. הסברתי לב' שיש לי לפחות 3 שעות של חפירה מקצועית עם מ', הוא כרגיל הבין. "יש לך מה לאכול?" שאלתי, בדאגה אימהית, כמו שאני תמיד שואלת.

הגיע תורי להזמין "שניה דובי" אמרתי לב'. "שלום, אני רוצה בבקשה קפה ארומה עם הקצפת בצד" ביקשתי מהבחור מאחורי הקופה "ערן עושה הכל" היה כתוב על תג השם שלו. הוא הרים את הראש אליי, הרים גבה ואמר "סליחה?!". "אמרתי – קפה ארומה עם ה-ק-צ-פ-ת ב-צ-ד" הייתי צריכה לחזור על הדברים כי כנראה לא שומעים טוב בארומה!

הסתובבתי ועשיתי למ' פרצוף של "יואו-איזה-מרגיזים-פה-שלא-שומעים-וצריך-להגיד-כל-דבר-פעמיים!" היא הזמינה את הקפה שלה והסתובבתי לכיוון הדלפק, כדי לקחת את הקפה שלי ובטעות נתקלתי בבחור שעמד מאחורינו והמבטים שלנו הצטלבו. בהתחלה לא התייחסתי, אבל הגנבתי עוד מבט, סתם לראות אם הוא עדיין מסתכל עליי, עבר לי בראש "ואוו, זה גבר!". הוא כבר הפנה מבט לקופה, להזמין לעצמו.

לקחנו את הקפה והתיישבנו במקום הקבוע, בצד של המדרגות. היא עדיין דיברה בנייד, השתעממתי אז שלחתי אסמס לב', שיחכה לי לארוחת ערב. היא עמדה לסיים את השיחה, אבל השיחה הלכה לכיוון של פגישה. היא ניתקה.

"ראית איזה חמוד היה הבחור שעמד מאחוריי בתור לקופה ?"

"טוב, תקשיבי, אני מצטערת אבל..." היא התעלמה מההערה שלי.

"את הולכת .." המשכתי את המשפט שהיה ברור מראש.

"כן, זאת ההזדמנות היחידה שלנו להפגש השבוע" היא אמרה בקול מתנצל.

"גם שלנו אבל זה בסדר, אני אשאר לשתות את הקפה שלי פה לבד..." וחייכתי אליה, היא קמה ללכת ואני הכנסתי את היד לתיק (אובר סייז) שלי להוציא את העיתון. לקחתי עוד שלוק מהקפה כשפתאום שמעתי *בום*. מסתבר שהיא נתקלה במישהו.

"את רואה, הנה מישהו מעניין" היא פנתה אליי ואמרה לי חצי בצחוק, בכוונה שלא אשאר להמשיך לשתות את הקפה שלי לבד, או כי היא שמעה מה שאמרתי בתחילת השיחה. חייכתי אליה, לא האמנתי שהוא ישב כל כך קרוב אלינו, אולי הוא שמע מה שאמרתי... ?!

הסתובבתי אליו וחייכתי, היא כבר הלכה. נשארתי לבד ולא התחשק לי שביום שהוא יום הבילוי שלי, לשבת לבד לשתות קפה. לא מתאים לי לבלות עם עיתון.

בחנתי אותו, הוא נראה איש עסקים כזה, לבוש לפגישה חשובה. נראה לי לא במקום שבחור שכזה יושב לאכול כריך בארומה. נראה לי כאילו לגברים כאלה שמגיעים למסעדה, מצמידים בחורה יפה כדי שלא ישבו לבד, כי זה לא נראה טוב לבד. אבל הוא היה חמוד חנון כזה, היה לו משהו תמים במבט.

אמרתי לו משהו על זה שהחברה שלי נוטשת אותי, ומתנגשת בו ומה יהיה לבעלה להגיד על כל זה... הוא חייך אבל לא ענה. הבנתי שכאן יש בחור שאין לי סיכוי איתו. משום מה האתגר נצנץ לי, כי אם האתגר היה קורץ לי, זה לא היה מלהיב אותי (כמה קלישאות במשפט אחד!?).

יש משהו שמדליק אותי בבחורים כאלה, שיודעים להתלבש, שמשקיעים בלבוש למרות שהם סתם הולכים לעבודה. גם אני כזאת, אני תמיד עומדת מול הארון שעות בבוקר ומחליטה מה ללבוש לעוד יום בו אהיה סגורה ב-4 קירות בלי חלון.

"אתה מדבר גם?!" התקפתי אותו, כנראה הייתי צריכה להעיר אותו מההלם או הסנוביות שלו. הוא מלמל משהו על זה שהוא לא רגיל שמדברים איתו. "טוב, אני ויק" אני אמרתי את זה?! כנראה שכן, הצגתי את עצמי.

"אביב" הוא ענה, נראה לי שהוא הפתיע את עצמו בזה שהצליח לענות. המשכנו לדבר, הוא באמת היה מעניין. ראיתי אותו בוחן אותי, מסתכל על היד שלי ובעיקר על הטבעת שלי. כנראה שהוא הבין שאני נשואה, אבל משום מה זה לא הפריע לי. כנראה שזה הפריע לו, הוא לא ניסה להתחיל איתי.

הוא סיים את הכריך שלו, אני סיימתי את הקפה שלי. המשכנו והמשכנו לדבר. היתה שיחה ממש נחמדה ואז הסתכלתי על הנייד שלי. "ואוו, כבר מאוחר, הבטחתי לבעלי שאני אחזור לארוחת ערב!" הוא לא נראה מופתע לשמוע את החשיפה על קיומו של ב', היתה שמץ של אכזבה בפניו.

"אוקי, היה נעים...." הוא התחיל להגיד כשקטעתי אותו  "בראשון – אותו מקום אותה שעה?" רק בהתקפות זה הולך איתו... רציתי להגיד לו משהו אחר, אבל רציתי לראות אם הוא באמת מעוניין ושבאמת הוא יגיע.

היה לי חומר למחשבה לכל הסופ"ש. מה בעצם אני עושה פה? לאן זה הולך? ובעיקר, לאן אני הולכת עם זה? מאיפה היה לי את האומץ לשבת עם גבר שאני לא מכירה במקום ציבורי?! למרות כל הלבטים והחששות, נראה לי שאני אלך לפגוש אותו שוב... ככה במקרה...