RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
|
קטעים בקטגוריה: ..
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
רשימת טו דו
1. לפגוש את M
2. להפסיק עם הפייסבוק
3. לחזור לקרוא
4. לחזור לכתוב (מוזר שאני פה כותבת וזה רק עדיפות רביעית)
5. לצאת לרכב על הרולרס החדשים שלי
היו לי כמה דברים שנונים לכתוב פה, אבל ברח לי. חבל, הפסדתם משהו משעשע שהיה לי בראש. שכמו כל מני דברים חשובים אחרים שאמורים להיות אצלי בראש - ברח. ברח לי מהראש, ביטוי נוסטלגי משהו, רק שאני לא זוכרת מאיפה.
פשוט לא קורה שום דבר מעניין לאחרונה. בית עבודה-עבודה בית. הגעתי למסקנה שאני חייבת לעשות שופינג. מסתבר שכשמחזירים את ככככככככל ה12 קילו שמורידים - לא נשאר מה ללבוש. כי מסתבר שY=X-12 קילו לא שווה ל X=Y+12. זאת פשוט לא אותה המשוואה בטווח של חצי שנה פלוס מינוס. יותר מידי סימני חשבון היו פה.
אז כשיש רק עבודה בראש, או רק בית בראש צצים במוחי כל החלומות הכי הזויים.
אז בחרתי את החלום הכי הזוי, משום מה.. אז חלמתי שאני מחזיקה בידיים תינוקת, תינוקת יפהפיה. אני לא חושבת שאי פעם חשבתי שתינוק זה דבר יפהפה אבל היה בה משהו מיוחד בתינוקת הזאת. לא ברור לי מה. כל כך פחדתי עליה, וכל כך קינאתי לה שלא נתתי לאף אחד להתקרב. ממש כמו בטבע כשהאימא מגוננת על הגורים. עד עכשיו, כמה שאני לא חופרת בזיכרון של החלום, אני לא זוכרת אם זאת היתה התינוקת שלי או לא. לא ברור.
אולי זה הדלקת עיניים ששוב יש לי, אז אני לא רואה טוב ולא זוכרת טוב גם.
בקיצור, כנראה שזה היה עוד חלום נבואי כלשהו, רק חבל שהוא היה כל כך מעורפל. אה, כן, אני חולמת חלומות נבואיים. כמו למשל, היה לי דה ז'ה וו שנמשך איזה חצי שעה של שיחה במשרד וידעתי מה כל אחד הולך להגיד ומה כל אחד הולך לעשות וזה היה פשוט מפחיד. וכשאמרתי את זה כולם המשיכו כרגיל, וכולי מבועתת.
אני? נביאה? אולי לביאה? אולי מביאה ?
טוב כבר מאוחר ואני עייפה כבר מאז שקמתי הבוקר ...
לילה טוב.
| |
לא חשבתי שזה יקרה - ועוד בגילי??
אז הרבה דברים קרו מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. כן. המון דברים אפילו. ועד עכשיו הייתי די מרוצה שהצלחתי לשמור הכל בפנים ולא סיפרתי לאף אחד. אבל היום, יצא לי לבכות קצת ואמרתי לעצמי - אם כבר, אז נוציא הכל.
אז הדבר הראשון:
לא דיברתי עם חברה שלי ג' כבר כמה חודשים. היינו חברות או יותר נכון, אנחנו מכירות מגיל שנתיים. כן, זה לא נשמע הגיוני אבל זה אמיתי לגמרי. היינו באותו מעון או פעוטון לפני 25 שנה ומאז למרות שהמון פעמים נותק הקשר וחזר נשארנו חברות. אבל משהו שבר אותי. היה בקשר שלנו משהו כפייתי. משהו שלא ממש היה צריך להיות שם. כאילו בשלב מסויים אילצנו אחת את השניה להיות חברות, להיות שם, להקשיב לשטויות אחת של השניה. וכאילו בגילי המופלג - לא נראה לי שחברה שלי צריכה לצפות ממני שאהיה שם בשבילה (פיזית). במיוחד לא כשאני נשואה ויש לי חיים שלמים בלעדיה.
נכון, בגיל 16 זה היה מקובל, אבל היום.. לא ממש נראה לי. ציפיות זה לכריות ולא יותר..
והדבר השני:
אתמול הסתכלתי שעות במראה ותהיתי לעצמי - מה קורה פה? מי זאת בוהה בי ככה מולי? אני לא מזהה.. עד לפני כמה חודשים הייתי כל כך יפה בעיניי, כל כך הערצתי את עצמי שכבר הגעלתי את עצמי. נראיתי כל כך טוב, הפנים שלי היו חלקות, יכולתי ללבוש חצאית קצרה בלי לדאוג שרואים לי תתחת, כי גם אם ראו - לא היה איכפת לי כי הוא היה כל כך מהמם. אבל אתמול זה לא היה ככה. אני לא יודעת מתי בדיוק זה השתנה אבל זה היכה בי אתמול כשמצאתי בין המוני מחלפות ראשי שערה לבנה אחת.
אני חושבת שזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי. אם היה משהו שאף פעם לא חששתי ממנו זה להלבין. כאילו, להזדקן לאט ובזהירות זה בסדר אבל לראות שערות לבנות - זה כבר מוגזם. דווקא עכשיו אחרי שכבר מעל שנה (נדמה לי) אני מגדלת שיער בלי לצבוע ובלי גוונים ובלי חומרים כימיים שייאדו לי את המוח.
והדבר השלישי:
גיליתי את ב' מחדש. אני חושבת שזה הדבר הטוב היחיד שקרה לי. כאילו, זה לא חדש שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי, אבל אחרי שני הדברים הנ"ל לגלות שלמרות הכל, ולמרות שאני מכוערת וזקנה (ושמנה), יש מישהו שמוכן לסבול את הכל ולהשאר לידי (ועוד להגיע לי שהוא חולה על התחת שלי).
מפתיע אותי שהוא עוד מצליח להפתיע אותי.
ועוד דבר:
לחברה טובה שלי יש חבר חדש. ועם חבר חדש מגיעות דילמות חדשות. ועם דילמות חדשות מגיעות שיחות ארוכות שהייתי שמחה לנהל פנים מול פנים. אבל מה לעשות... גיאוגרפיה היא לא הצד החזק שלי. ולהגיע אליה, זה קצת קשה. אני מחכה לה שתגיע אליי...
משהו נוסף:
כל העליות והירידות האלה בחיים עושות לי בחילה. הייתי באיטליה, צפון איטליה, באגמים. בקיצור, הייתי בגן עדן וחזרתי לגיהנום. מקום חלום וכל קלישאה שאפשר לומר. אפילו בלונהפארק הייתי שם ועליתי על המתקן הכי מפחיד שגורם לגברים רבי שרירים לשקשק. ובכן, אני שיקשקתי חצי שעה אחרי שירדתי מהמתקן - מי אמר שמכונת כביסה זה לא חוויה... ואז עליתי על עוד 2 כאלה :).
ולנושא הבא:
ראיתי היום "מה אתם הייתם עושים?" ומשום מה התוכנית גרמה לי לבכות. לא חשבתי שבגילי אני עוד מסוגלת לבכות ממחוות של אנשים. כמה מרגש היה לראות את האנשים שנחלצים לעזרת הקשיש המוכה והאישה המוכה. ונשאלת השאלה - מה אני הייתי עושה.. ובכן, לא יודעת. סביר להניח שהייתי בורחת בשקט ומצלצלת למשטרה. כי כזאת אני, מתרחקת מסכנה ומשאירה לאחרים לטפל בה. נראה לי שזה כי אני פחדנית. אומץ זה תכונה של טיפשים. כמו שיוסי אמר - יש משטרה אל תתערב.
ואז "חטופים". נראה לי קצת הזוי מדי שלא דואגים להם לשיקום, לטיפולים פסיכולוגיים וישר מתחקרים אותם באלימות. קצת הזוי שלא ידוע עד כמה הם מסוכנים לעצמם או לציבור ונותנים להם להסתובב ככה. מי יודע מה יצית אותם? מי יודע למה הם מסוגלים? אני מבינה שבסך הכל מדגישים את הסבל מול הציפייה. אני רק מקווה שגלעד שליט יחזור נורמלי.
כי בשבילי לחזור לארץ היה הרבה יותר גרוע. ועוד בפסח. ועוד לחזור על הבוקר לעבודה.
אפרופו העבודה:
זה פשוט סיוט. אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה אבל אני לא עומדת בלחץ. אני בן אדם אחד עם שתי ידיים ומחשב. יש גבול לכמה שאני יכולה לעשות...
שיהיה שבוע טוב ומוצלח.
| |
.
לא חשבתי שזה יהיה כל כך מתיש. אני עובדת מ9 עד 6 כל יום ולפעמים גם עד 7 וזה ממש קשה. נהייתי מפונקת. 9 עד 5 נראה לי ממש רחוק.
ב' אמר לי היום שבכל יום חמישי אני נכנסת למן דיכאון כזה שהוא לא מבין. האמת, גם אני לא מבינה. כי יום חמישי, סוף היום, הלווו הגיע הסופ"ש!! אז למה הדיכאון??? האמת, אין לי תשובה לזה. לא ברור לי למה כשכולם חוגגים את הסופ"ש (ומעבירים אימיילים מטופשים עם צבים שרוקדים הורה ליום חמישי "כי מחר סופ"ש"), אני נכנסת לדיכאון. האם התמכרתי לעבודה? שוב?
אז היום אחרי יום קשה, אחרי 12 הזמנות אינטרנט, 5 כרטיסי לקוח(+2 הזמנות כי ג' עשה אחת במקומי כפרעליו), אחרי שלא אכלתי כלום כל היום כי לא היה לי זמן, אחרי ששכחתי להכין קפה לאורחים, אחרי שלכלכתי את המשרד הקטנטן שלי (עד שנראה כמו גן ילדים בשיעור מלאכה, כן כן, עם הנצנצים והחול), ואחרי שפספסתי 2 רכבות ואוטובוס, הגעתי הביתה. הגעתי הביתה, אכלתי (טוסט!!) ונשכבתי על הספה. וזהו. זה כל מה שעשיתי היום.
אז למה הדיכאון? אני באמת לא יודעת. אולי העבודה מתישה אותי פיזית, אולי זה העובדה ששכבתי עם קלקול קיבה מטורף 3 ימים בבית ולא ישנתי כל הלילה אתמול, אולי זה סתם הצטברות של תובנות ומסקנות (!!) שבא לי לפרוק. אבל זה לא מסביר דיכאון, אז למה בעצם??
אני באמת לא יודעת.
תובנה מהמקלחת היום: אם לא היו לי חברות, לא היו לי תובנות או מסקנות (!!), לא הייתי עושה שטויות, לא היו לי חיים ובעיקר לא כתף עליה לבכות. (המון חרוזים היו פה).
ארך לי השיער מאוד, אני שוקלת להסתפר קצר, כמו שהיה לי פעם. תמיד אמרו לי שכשהשיער שלי קצר אני נראית צעירה יותר. אני גם מרגישה צעירה יותר, כמו ילדה קטנה כזה. זה גם יחסוך לי בערך 8 שעות במצטבר שבועית של עמידה מול המראה בנסיון (לא מוצלח) לסדר את השיער, התייאשות, התעצבנות והליכה לעבודה עם השיער של קרולינה מהבנות נחמה.
אולי אני סתם עייפה וצריכה לקום מחר ב7 בבוקר ללימודים. (איזה טעות זאת היתה)
| |
כשהבטן מתהפכת
הכל קרה ממש מהר,
וכשהסתכלתי הצידה פתאום כולם נראו לי כל כך קטנים.
ואני לא יודעת איך או למה,
איבדתי שיווי משקל.
לפחות לא נפלתי, סתם קיבלתי בחילה.
אולי מעצמי אפילו, כי זה לא מתאים.
נשואה בת 27 בלי ילדים, רוקדת על הבר כמו ילדה בת 16 ללא עכבות.
אולי זה לא זה,
אולי הרגשת הגועל הגיעה ממקום אחר,
אולי זה אפילו היה השוט האחרון שלא היה במקום.
אולי זאת העובדה שאף אחד לא שם עליי, וכולם עושים מה שבא להם.
בלי לחשוב שאני שם למעלה, מסתכלת ומקבלת בחילה.
| |
דפים:
| כינוי:
הויקונטית
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
