אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

בדיוק עכשיו מתנגן בגלגל"צ שיר הנושא מאחד מסרטי המופת של טרנטינו. כמה אצילית המחשבה שסרט כזה עשו על נושא לא אחר מחזרה בתשובה. עמוסה עד מעל הראש בפרוייקט חדש, חושבת כמה אני אנדר פייד וכמה מגיע לי יותר. אבל כמה שאני מחפשת, כמה שאני שולחת ומתקשרים, כמה שאני רוצה ללכת ככה אני רוצה להישאר כי אני יודעת שהחיים אוטוטו משנים כיוון. מכל מקום, אם הייתי רוצה הייתי הולכת, אם לרפרר לכמה פוסטים אחורה...

אני חושבת שאבודה לא מתאר את מה שאני מרגישה עכשיו, ואם הייתי מסתכלת קדימה לא 10 דקות אלא 10 שנים, אולי הייתי גם אובדנית. נראה לי חבל, כי בכל זאת אני מצליחה, יפה, חכמה (או לפחות ככה אני חושבת).

והדולר עולה.

אין מנוחה אצלי בראש, אני כל הזמן תוהה איך אוכל לשפר את המצב? ובאמת, משהו השתנה עכשיו, לטובה כמובן. החצי שיפר יחס ומעמד ויותר טוב לי, אני חושבת שגם בעבודה ישתפר קצת בקרוב (אני הולכת לבקש העלאה וימי חופש). מה שעוד יכול להיות יותר טוב זה שבאוקטובר אני משנה מקום, משנה מקום משנה מזל - אני מקווה..

מה שמצליח מצליח תמיד. אהבה למשל.

אין בי רצון לתקן את העולם יותר, הבנתי שהעולם מדרדר את עצמו לתהום. תהום שהיא לא מספיק עמוקה בשביל כולם, כך שיהיו כאלה שישארו, לא אלה שמגיע להם לצערי. כמה זה נורא לחשוב שאני הורסת את העולם, שאני לא עוזרת לעצמי לא ליפול לתהום יחד עם כולם.

אני חושבת שהטכנולוגיה הרסה אותנו, סוג של גלות. גלות מכל מה שבאמת באמת טהור וללא מגע יד-אדם. אני חיה בגלות. אפילו הטבע הוא טבע שנוצר על ידי האדם! בטח שהעולם מתחרפן וכל יומיים יש איזה אסון טבע, האורגניזם הטהור הזה מאבד את העצמאות שלו. ותחשבו אם היו לוקחים לנו את העצמאות - מה היה קורה?

נניח והיו אלפי (בואו נקרא להם) אומפה-לומפה'ז שכל הזמן היו מנקים אותנו, מאכילים אותנו ולועסים בשבילנו כמובן, מרימים אותנו שלא נטרך ללכת, מגדלים ומטפחים לנו את השיער, מורטים לנו את השערות אבל לא מלמדים אותנו כלום. לא לחשוב, לא לעשות, לא לפתח את עצמנו. איך אפשר שלא להתחרפן מזה?

חלום על אי קריבי (או תאילנדי משהו), נקי ממגע יד אדם, מלא זוחלים וצמחיה (מנגו בעיקר) והכי חשוב שקט (גם עם ציוץ ציפורים זה בסדר).

אולי אם כל העולם היה אי קריבי אחד גדול, לא היינו הורסים אותו ככה. אה?