אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

היה לי ממש קשה להירדם אתמול בלילה. אולי זה ה2 פרוסות עם שוקולד נוטלה שאכלתי אצל החברה החייכנית שלי. ספרתי מליוני כבשים, רוקנתי את הראש ממחשבות, עצמתי עיניים חזק עד הסגול עם הנקודות הצהובות אבל כלום לא עזר. לא נרדמתי. לפחות ככה חשבתי.

אז אחרי כמה שעות של אי הירדמות, קמתי מהמיטה לשתות כוס מים. הלכתי את הדרך הרגילה שלי מהמיטה, נתקלת בכל פינה אפשרית (לכן הסימנים הכחולים), מחפשת עם הידיים את הדרך בחושך. או! מתג, אני לוחצת על המתג ומדליקה את האור. משום מה, כנראה המתג הפעיל איזה כוח ישותי מגבוה ונדלקה השמש. התריס במרפסת שמש (המהממת שלי) היה פתוח והאור היה חזק במיוחד.

המשכתי כאילו כרגיל לכיוון התמי4 לקחת כוס מים, אבל כל הכוסות נעלמו. אפילו בארון לא היו כוסות. כהרגלי התעצבנתי על ב' ועל למה אין כוסות בארון ואז נזכרתי שהוא בכלל שונא את הכוסות השקופות של השתיה הקרה והוא לא שותה בהן, אז אין על מה להתעצבן.

ויתרתי על השתיה והחלטתי לבדוק מה דה פאק קורה בחוץ ולמה יש שמש באמצע הלילה, ועוד שמש מטורפת, של יום קיץ. לא החלפתי את הפיג'מה שלי אבל משום מה לבשתי בדיוק את הבגדים שלבשתי אתמול. יצאתי החוצה והתחלתי ללכת ברחוב שלי לכיוון הכביש הראשי. הגעתי תוך שניה, למרות שיש שם את ה5 דקות הליכה לפחות, זה היתרון של חלום כנראה. מולי עצר רכב גדול, שחור, אולי האמר, אולי ג'יפ פורשה והדלת נפתחה. הסתכלתי פנימה והיה שם שולחן ו2 כסאות. נכנסתי והדלת נטרקה אחריי בלי קול.

ישבתי לצד השולחן ומולי התיישב מישהו לא מוכר, מסתורי, שחור שיער, משקפי שמש כהות. "אתה יכול להסביר לי מה קורה בחוץ?" שאלתי, אבל לא שמעתי את הקול שלי מדבר. בדרך כלל כשאני מדברת, אני שומעת את הקול שלי בתוך הראש, נראה לי כמו כולם, אבל הפעם היה משהו שונה.

"סוף העולם הגיע" הוא אמר אבל השפתיים שלו לא זזו. תהיתי כמה יצירתיות עוד תצוץ.

"אז מה אני עושה פה?" שאלתי שוב בלי קול. השקט היה קשה מאוד, אני לא רגילה לשקט דומם כל כך.

"מסתבר, " הוא התחיל להגיד, עדיין בלי שהשפתיים שלו יזוזו, "שיש מישהו שרוצה לתת לך יום אחד אחרי סוף העולם" הוא קם, סיבב אליי את הגב, הלך 3 צעדים ונעלם לתוך חושך שהופיע שם פתאום.

נותרתי עם מחשבות. "מה יש לי לעשות יום אחד אחרי סוף העולם?! לא בונים עולם חדש ביום אחד.. צריך לפחות שבוע.." ואז דמות עמומה הופיעה, לא ראיתי טוב, לא הייתי בטוחה מי זה, או מה זה.

"מה תעשי עם היום הזה?" שאלה הדמות, אבל הקול שלה נשמע לי כמו קול של ילד כזה, או נער צעיר, מוכר.

"נראה לי שכלום" עניתי, כי באמת, מה כבר יש לעשות?! העולם חרב, זה לא שאני אלוהים או משהו.

"כלום?"

"כן, כלום. אני לא אלוהים.."

"ואם כן תהיי?"

"אז אברא את העולם מחדש, ואעשה את זה מהר יותר - ביום אחד"

"כופרת!"

"חחח (ציחקוק), אני אישה, ואני לא עושה חצי עבודה" זאת גם הסיבה שעף עליי שמן רותח אתמול והשאיר אותי משולפחת ומצולקת.

"כנראה שבחרו לא נכון שם למעלה"

"כן, מישהו עשה טעות. לתת לי לברוא עולם ביום אחד זה בעיה. הוא יהיה מושלם מדי.."

"הוא פשוט אהב אותך מאוד וקיווה שתבראי לכם עולם"

"מי?" שאלתי, המומה לגמרי.

"הוא"

"מי זה הוא?" ממשיכה להיות בהלם.

הדמות נעלמה, ומשהו דחף אותי לצאת מהרכב, דחף ודחף עד שהצליח להוציא אותי לגמרי. היתה רוח נוראית וגשם זלעפות וחושך מצרים. רצתי הביתה. כשהגעתי הייתי כבר במיטה עם הפיג'מה והשיער שלי היה יבש.

הבלחות קטנות של אור דרך חריצי התריסים בחדר השינה גילו לי שכבר בוקר ושכל זה היה רק חלום.

תהיתי מתי הוא יתקשר אליי. אבל לפי איך שזה נקרא, הוא לא התכוון להתקשר. הוא היה עסוק מדי בסלביות צעצוע וכל מני מספרים (10, 6 כבר איבדתי את הספירה). החלטתי להפסיק עם השטויות, אני הרי יודעת הכל, אז למה לחכות כל כך הרבה??

"הלו?" מענה תדהמתי משהו, כנראה הבחור לא רגיל לשיחות מחסוי.

"היי, זאת אני"

"שלום לך"

"שלום גם לך" ועכשיו כשפטפטנו די, נגיע לפואנטה. "מצטערת על אותו יום.."

"אה, כבר שכחתי מזה"

"כן תיארתי לעצמי" ברור שהוא שכח מהר מאוד הוא עבר לתורנית מיטה הבאה, למרות שהוא כן כתב שזה עיצבן אותו.

"אז מה?"

"שניפגש?"

"אמ.. אני לא יודע, מתי?"

"היום, יש לי יום קצר במיוחד"

"אוקי"

"אני אהיה בקפה הקבוע ב5" אמרתי וניתקתי. לא באמת היה איכפת לי אם הוא יגיע או לא, פשוט רציתי לראות עד כמה הוא מושפע או שפוט. בכל זאת, לצאת עם סלבית זה לא פשוט.

הגעתי לקפה הקבוע והוא כבר חיכה לי שם. עם הקפה שלי, והקצפת בצד..

"אני שמחה שזכרת"

"איך אפשר לשכוח?"

"אני מבינה שהתקדמת"

"טוב לא חשבת שאני אחכה לך, נכון?"

"ממש לא, פשוט לא חשבתי שתתאמץ כל כך" עיוותתי את הקול, שישמע עוקצני במיוחד. כל הסיפור שלו עם רוני ממש לא נשמע לי הגיוני או אמיתי. כי מי נתקע בעמודים ופוגש סלבית ככה סתם ברחוב במקרה מתחת לחלון של הידידה שבדיוק מסתכלת עליהם?! משהו פה נשמע לי לא אמין.

הוא שתק, שתיקה ארוכה כזאת, כאילו הוא לא מבין או חושב על מה שאמרתי. הוא לקח שאיפה עמוקה כזאת, אז קטעתי אותו לפני שהתחיל לדבר.

"אולי נלך? נהיה לי קר.."

הוא המשיך לשתוק, הלכנו לאט אליו לאוטו. נכנסנו, נסענו. בדרך פטפטנו על דברים כמו האסון בהאיטי, כמו עלילות הגב' נתניהו ועוד. יש גם תוכן לבחור, מה שידעתי כי לא בעיה להכנס לראש של מישהו מבלי שהוא יודע וללקט מידע. הגענו אליו הביתה.

"אני אשתדל לא לברוח הפעם..." והנחתי את התיק על הכיסא והורדתי את המעיל. היה חם בדירה שלו.

"אני לא אתן לך לברוח הפעם..." הוא אסף אותי לחיבוק חזק וניסה לנשק אותי. הסטתי את הראש.

"אני מבקשת שתכבד את הבקשה שלי"

הוא התעצבן, זרק את המעיל שלו על הכורסא בכניסה והציע לי לשתות משהו. "משהו חם" עניתי. הדבר הבא לא היה כל כך צפוי. הנייד שלו צלצל "רוני" הבהב על הצג. הרמתי את המכשיר, השתקתי את הצלצול. "פתחת הרמון אני רואה.. שאני אקרא לך גואל?" הוא צחק בקול. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהוצאתי צחוק מהצנון הזה. ציחקקתי.

הוא חזר מהמטבח עם שתי כוסות ובהן כנראה ויסקי. "בשבילך, סיידר תפוחים" הוא אמר, ציחקקתי ולגמתי את הכל במכה. זה היה חריף, הרגשתי שאם אני אצית אש קטנה מול הפה שלי, אני יכולה להבעיר אותו בקלות. סימנתי לו להביא עוד.

הוא הביא עוד, כמה שביקשתי, עד שהראש הסתובב. הוא הפשיט אותי לאט, לאט ולחש לי באוזן כמה הוא רוצה אותי. נכנסנו למיטה שלו, והראש שלי הסתובב. הרשתי לעצמי לאבד שליטה...

כשזה נגמר לבשתי את המעיל הארוך שלו ויצאתי החוצה לעשן, ידעתי שזה מפריע לו, אבל הוא כנראה נרדם. הטלפון שלו שוב צלצל, שוב "רוני". הערתי אותו ואמרתי לו "רוני, הסלבית שלך בטלפון"...

לא חשבתי שזה יהיה כל כך מתיש. אני עובדת מ9 עד 6 כל יום ולפעמים גם עד 7 וזה ממש קשה. נהייתי מפונקת. 9 עד 5 נראה לי ממש רחוק.

ב' אמר לי היום שבכל יום חמישי אני נכנסת למן דיכאון כזה שהוא לא מבין. האמת, גם אני לא מבינה. כי יום חמישי, סוף היום, הלווו הגיע הסופ"ש!! אז למה הדיכאון??? האמת, אין לי תשובה לזה. לא ברור לי למה כשכולם חוגגים את הסופ"ש (ומעבירים אימיילים מטופשים עם צבים שרוקדים הורה ליום חמישי "כי מחר סופ"ש"), אני נכנסת לדיכאון. האם התמכרתי לעבודה? שוב?

אז היום אחרי יום קשה, אחרי 12 הזמנות אינטרנט, 5 כרטיסי לקוח(+2 הזמנות כי ג' עשה אחת במקומי כפרעליו), אחרי שלא אכלתי כלום כל היום כי לא היה לי זמן, אחרי ששכחתי להכין קפה לאורחים, אחרי שלכלכתי את המשרד הקטנטן שלי (עד שנראה כמו גן ילדים בשיעור מלאכה, כן כן, עם הנצנצים והחול), ואחרי שפספסתי 2 רכבות ואוטובוס, הגעתי הביתה.  הגעתי הביתה, אכלתי (טוסט!!) ונשכבתי על הספה. וזהו. זה כל מה שעשיתי היום.

אז למה הדיכאון? אני באמת לא יודעת. אולי העבודה מתישה אותי פיזית, אולי זה העובדה ששכבתי עם קלקול קיבה מטורף 3 ימים בבית ולא ישנתי כל הלילה אתמול, אולי זה סתם הצטברות של תובנות ומסקנות (!!) שבא לי לפרוק. אבל זה לא מסביר דיכאון, אז למה בעצם??

אני באמת לא יודעת.

תובנה מהמקלחת היום: אם לא היו לי חברות, לא היו לי תובנות או מסקנות (!!), לא הייתי עושה שטויות, לא היו לי חיים ובעיקר לא כתף עליה לבכות. (המון חרוזים היו פה).

ארך לי השיער מאוד, אני שוקלת להסתפר קצר, כמו שהיה לי פעם. תמיד אמרו לי שכשהשיער שלי קצר אני נראית צעירה יותר. אני גם מרגישה צעירה יותר, כמו ילדה קטנה כזה. זה גם יחסוך לי בערך 8 שעות במצטבר שבועית של עמידה מול המראה בנסיון (לא מוצלח) לסדר את השיער, התייאשות, התעצבנות והליכה לעבודה עם השיער של קרולינה מהבנות נחמה.

אולי אני סתם עייפה וצריכה לקום מחר ב7 בבוקר ללימודים. (איזה טעות זאת היתה)