לא חשבתי שאני אחזור לשם, לישראפאב. אבל הבנתי שיש שם מספיק אקשן כדי לתת לי חומר למחשבה לשלושה חודשים. התכוננתי לצאת. לבשתי את הג'ינס הישן שלי, קרוע אבל אהוב, טי שירט שחורה צמודה, הפק"ל ארנק-פלאפון-מפתחות , צירפתי לי קופסת לאקי סטרייק כי - מה לעשות זה מושך הכי הרבה צומת לב.
מאז הפעם האחרונה שהייתי שם לא השתנה הרבה. המאבטח אותו מאבטח ממשיך לשחק בנייד, הפעם בשח מט. נתתי לו את המבט הרגיל שלי והוא נותן לי להכנס ומאחל לי "חג שמח" ומוסיף "מחכים לך בפנים". אני בפרצוף של סימן שאלה ביום טוב, נכנסתי.
צעדתי לאט אל הבאר. הברמן חייך אליי מרחוק. "איזה חתיך" חשבתי לעצמי. התיישבתי על הבאר. הזמנתי שוט שנאפס מלון, המשקה האהוב עליי מאז הלילה ההוא.
~פלאשבק~
עוד היו לי משקפיים. הייתי לפני הניתוח בכמה שנים, לפני שבכלל היו הניתוחים. בת 17 בדיסקוטק הכי נחשב באילת. הזמנתי משקה. ברמן עם פנים של ילד ועיניים כחולות של לטבוע, הגיש לי ביד שרירית את ה"סן פקנסיסקו" שהזמנתי. זרק לעברי איזו הערה "ניפגש אח"כ?" עניתי לו בחיוך מלא שיניים "ניפגש במשקה הבא". ישבתי. חברה שלי יצאה לדבר בנייד והשאירה אותי לבד. ישבתי שם בחצאית הכי קצרה שמצאתי ובחולצה הכי צמודה וחשופה שהיתה לי. חצי עיוורת בלי המשקפיים שלי, התיישבתי לי בצד כי לא יכולתי לרקוד לבד. אני לא רוקדת לבד. קיבלתי שתי הצעות לרקוד מבחורים חביבים. סירבתי בטענה שאני מחכה לחברה שלי. היא נטשה. נשארתי לבד. סיימתי את המשקה וחזרתי לבר. שרבטתי על מפית את הטלפון שלי וציור של שפתיים, הגשתי את המפית לברמן החתיך וביקשתי מהברמן שיתן לי משהו טעים אבל חזק כי אני רוצה לרקוד לבד. שנאפס מלון. העפתי את הנוזל החריף ישירות לגרון.
הבחור שעמד לידי ראה את זה. הוא הזמין לעצמו גם שוט כמו שלי. הוא הזמין גם לי. שתינו. ישבנו לדבר, הכרנו אחת את השני. רקדנו. לא זכרתי את השם שלו. הייתי הפוכה לחלוטין. הגענו לחדר שלי. ההמשך ברור. חברה שלי הגיעה בבוקר ומצאה אותנו שפוכים, ערומים וחבוקים. במבוכה רבה היא הציגה את עצמה, והוא ענה "אורן נעים מאוד".
~בחזרה לישראפאב~
הבחור שישב לידי הזמין לעצמו שוט כמו שלי, והזמין גם לי. "אתה לא תצליח לקנות את דרכך למיטתי בשתיה" אמרתי לו. הוא שתק והתקרב עוד כיסא אחד לכיווני. הוא נתן לי מן מבט כזה של "אני מכיר אותך אבל אני לא זוכר מאיפה". הוא נראה בחור טוב. לא הכרתי אותו. "אורן" הוא הציג את עצמו. "הילה" עניתי. הוא הפתיע לפתע ואמר "עברו 5 שנים,3 חודשים ויומיים בדיוק מאז שנפגשנו".
הייתי בהלם, מכווצת את עיני כדי להזכר בדיוק בדמות של הבחור. לא ממש זכרתי משהו. זה היה לפני המון זמן. "אז מה שלומך?" שאל כדי לשבור את הקרח. לא עניתי, הסתובבתי לראות אם יש עוד מישהו מוכר שיחווה איתי את הזוועה הנוראית שעוברת עליי באותם רגעים. "זה בסדר את לא צריכה להרגיש מבוכה, אני זוכר אותך, את לא חייבת לזכור אותי" הוא אמר. הצרה האיומה ביותר היתה שכן זכרתי אותו. עדיין כעסתי עליו שלא התקשר ולא אמר כלום. הוא פשוט נעלם. "אתה מנסה להתחיל איתי, נכון?" שאלתי מרימה גבה. "כן אני מתחיל איתך, גם אז התחלתי איתך. היינו שיכורים קצת. אולי בגלל זה את לא זוכרת". הוא שתה עוד שוט. הוא הושיט את ידו כמציע לי לרקוד איתו. נעניתי להצעה. רקדנו. נזכרתי. "עכשיו אני זוכרת, איך אני יכולה לשכוח את הרקדן האולטימטיבי?" אמרתי לו בחיוך מכל הלב. "אני מעולם לא שכחתי" הוא אמר.
הרגשתי שהשיחה מובילה למקומות שאני לא ממש מעוניינת להגיע אליהם. הוא הציע לצאת החוצה. ענני העשן באולם הגדול הסתירו לי את הפנים שלו. הרעש המהדהד של המוזיקה הפריע לי לשמוע את קולו. יצאנו החוצה.
בחוץ עמדו בכניסה שלושה בחורים ביניהם כמה חבר'ה מוכרים. הארנב שאל לשלומי, העטלף נפנף בידו לשלום והרווק קרץ לי. זה היה נחמד לפגוש באנשים מוכרים. הלכתי אחריו לפינת הרחוב ונשענתי על הקיר. הוצאתי סיגריה, הצעתי לו אחת הוא סירב. הדלקתי את הסיגריה ושאפתי פנימה את העשן המוכר כל כך והמרגיע. כשנשפתי החוצה בתחושת הקלה הוא לקח את ידי. "אני לא רוצה לפגוע בך, אף פעם לא רציתי" הוא אמר. היה נדמה לי שעיניו מנצנצות. "לא נפגעתי. לא חשבתי עליך דקה מאז" אמרתי לו ברצינות והוצאתי את ידי מידו. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הפאב. הוא תפס את ידי מאחור חיבק אותי ושאב אותי לתוך נשיקה עמוקה רטובה. נישקתי אותו בחזרה. נשפכתי לתוך ידיו, לחיבוק הכל כך חם שלו.
כשהתעוררנו בדירה שלי למחרת אמרתי לו "עכשיו תעלם. תחזור שוב עוד 7 שנים ותספר לי על הילדים שלך". אני חושבת שהוא קצת נפגע. ישראפאב לעולם לא מאכזב.
לזכר שנים עברו, לכבוד השנה החדשה.
בברכת שנה טובה לכל ישרא-בלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
