אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.

אין לי כוח לכתוב.

לא יודעת מה עובר עליי.

אני עייפה, החיים האלה. אוף.

אני לא מבינה.

לא מגיע לי כל הטוב שיש לי.

מצד שני, מגיע לי יותר טוב.

אני צריכה לכבות את הראש ליום אחד.

יום אחד של לבד.

בלי מחשבות, בלי רצונות.

בלי להעמיד פנים.

היום יום ראשון. כל היום אני טרודה במשהו, כאילו יש משהו ממש חשוב שאני שוכחת. "מה אמור להיות היום?" שאלתי את ב' כשאני מכווצת את המצח במיוחד בשביל הקמטים החדשים שגיליתי על הפנים. "אמרת שאת נפגשת עם מ' היום, לא?" הוא ענה, לא ממש הבין למה אני שואלת אותו משהו שאמור להיות ברור לי. "אהה נכון..." ואני חושבת שניה ואני בטוחה שלא קבעתי עם מ' היום אז נפלט לי "אההההה, נכון.....". הוא עשה פרצוף של לא מבין מה אני רוצה, אז כדי לא לעורר חשד, הסברתי לו שדיברתי איתה לפני כמה ימים והיא אמרה שלא בטוחה שהפגישה היום תצא לפועל ושהיא תודיע לי במהלך היום.

שיקרתי. שיקרתי לו במצח נחושה ומלאה קמטי הבעה. לרגע שכחתי שאני אמורה להיות בקפה ארומה, בתקווה שמר בחור בשם אביב יהיה שם לפגוש אותי. אני לא מאמינה על עצמי, עוד יותר אני לא מאמינה שזה בכלל נמצא לי בראש. מה קשור עכשיו החנון הזה?! איך הוא תפס לי מקום במחשבות??

היום עבר ממש לאט, כל דקה עברה כמו שעה וכל שעה כמו שבוע. לא כי לא היתה לי עבודה, אלא כי העסיקו אותי יותר מדי מחשבות. מה אני עושה לעזאזל? האם לספר לחברות שלי? אולי אחת מהן תעיף לי כאפה ותחזיר אותי לחיים האמיתיים. אבל, החלטתי לא לספר כי פאנטאזי לאנד ממש קרצה לי.

דיברתי עם ב' בטלפון איזה 30 פעם היום בתקווה שאולי הוא יחליט שעושים משהו היום, שאני אבטל את הפגישה עם מ', שאני אוציא מהראש את המטרד הזה. "אז אתה רוצה לעשות משהו היום? לא ממש בא לי לפגוש את מ'" אמרתי לו שחד משמעית יהיה ברור לו שאני מעדיפה לבלות את הערב איתו ולא עם מ'. "לא, אין לי משהו היום אני הולך למכון כושר, אחרי זה אני הולך עם ע' לראות כדורגל" הוא ענה. כמה נדוש, כל כך קורני (כמו תירס באנגלית). עניתי את התשובה הרגילה שלי המלווה באנחה כבדה וניתקתי.

"סוף סוף נגמר היום הזה" זרקתי לאוויר בהפגנתיות.

"למה לזרות מלח על הפצעים? זה שורף!" ענה לי ג' שיש לו עוד שעה לעבוד.

יצאתי מהמשרד והתחלתי ללכת, כל הדרך חשבתי "להיות או לא להיות? זאת השאלה!" ואיכשהו מצאתי את עצמי מול הסניף הקבוע של ארומה. ראיתי אותו שם, מסתכל בשעון, שוב לבוש כמו איש עסקים, בדרך לפגישה חשובה מאוד. רק היה חסר לו הבלוטות' צמוד לאוזן ואיזה תיק ג'יימס בונד כזה (ורעמת שיער) ללוק האיש מוסד המושלם.

הגעתי אליו, לחצנו ידיים, ניגשתי להזמין קפה (עם הקצפת בצד). אני עומדת מול הדלפק, "ערן עושה הכל" שכבר מכיר אותי לוחש לי "עם הקצפת בצד?" וצוחק. חייכתי. הסתובבתי להסתכל עליו, ראיתי אותו בוחן אותי, כמעט מפשיט אותי במבטים. המשכתי לחייך.

"אני מבין שאת שמחה שאת בארומה" הוא אמר ואני תהיתי אם גם אני מדברת ככה, אולי כמו שאמרתי לM לא מזמן, כשאני עם בחור שממש עושה לי את זה אני נכנסת ל"טמטמת" ומעירה הערות טיפשיות. בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שהוא מעוניין, אי אפשר היה לפספס את זה. הוא הגיע, הוא מכוון אליי מבטי זימה משתוקקים, הוא נכנס ל"טמטמת" ומעיר הערות טיפשיות. אז שיתפתי פעולה. בעיקר הפתיע אותי שהוא מעוניין, למה שבחור כזה איש עסקימי כזה יתעניין בי, הפשוטה-בת הכפר..

זרמנו לשיחה. הרגשתי כאילו באמת השלמתי את הפגישה המיוחלת עם מ'. לא רציתי לתכנן, לא רציתי שיקרה משהו, אני בכלל לא מכירה אותו. אבל יש בו משהו שאני לא מצליחה לעמוד בו. אחרי שעה בערך הוא אמר שהוא צריך לזוז. התאכזבתי. הוא לא ברור הבחור הזה, מצד אחד הוא הגיע והוא מנהל איתי שיחה (ומבטים וזה) ומצד שני, הוא הולך אחרי שעה.

"נו, אז מה עכשיו?" אמרתי לו, הוא הגיש לי כרטיס ביקור וביקש שאצור קשר. באותו רגע, נמסתי. השליפה של כרטיס הביקור מהכיס הפנימי של המעיל, ה"תתקשרי אליי" הזה שמבין שאני נשואה ושאי אפשר אחרת. הגבריות המתפרצת הזאת, זה פשוט עשה לי משהו. אז מלמלתי משהו והוא הלך.

התחלתי ללכת לכיוון הרכבת, קצת מעופפת, קצת חולמנית ומצד שני מחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש.

בלי לחשוב הוצאתי את הנייד מהתיק וחייגתי אליו.

"הלו?" הוא ענה די מהר

"היי..." אמרתי מהוססת, קיוויתי שהוא לא יזהה אותי ושאני אגיד שזאת טעות במספר וסליחה וביי ובזה הכל ייגמר. אבל הוא זיהה אותי.

"זה היה מהר"

ציחקקתי, אני מפתיעה את עצמי עם הציחקוקים האלה.

"לא חשבתי שתתקשרי בכלל"

"מה זאת אומרת?"

"לא חשבתי שתתקשרי" הוא חזר על זה, הרגשתי קצת מטופשת. הרי ברור שהוא מעוניין..

"הנה התקשרתי, איפה אתה?" אמרתי בצחוק והצחקוקים לא איחרו להגיע. כבר הגעתי לתחנת רכבת, אבל עוד לא ממש נכנסתי לתחנה.

"אני פה, תסתכלי אחורה"

הסתובבתי, לא ראיתי כלום, היה חשוך מאוד. ופתאום *פלאש* מטורף סינוור אותי.

"אאוווו" צרחתי, "אם יש משהו רגיש אצלי אלו העיניים שלי. לא צריך לסנוור!!!" כמעט צעקתי. לפעמים אני לא מצליחה לשלוט על הכעס שלי, במיוחד לא אם כואב לי בעיניים.

ניתקתי והתקרבתי לרכב שלו. הוא לא הדליק את האורות שוב.

מכאן הכל קרה ממש מהר, נכנסתי לרכב, היתה שתיקת מבוכה, הוא לקח לי את היד ונישק אותה, הסתכלתי עליו, הוא הסתכל לי לתוך העיניים.

"חיכיתי לך שתתקשרי" הוא לחש וחייך, אני חייכתי. ופתאום קלטתי מה קורה פה, ושוב השאלות. מה אני עושה פה?! מה קורה כאן? מי זאת הבחורה הזאת שהשתלטה עליי פתאום?! אני לא מכירה את עצמי.

"אני חייבת ללכת" אמרתי בקול רציני, משכתי את היד שלי, אספתי את עצמי ויצאתי מהר מהרכב, נכנסתי לתחנת הרכבת ונסעתי הביתה. כל הדרך חשבתי על מה שהיה שם. המלאך והשטן שיושבים לי על הכתפיים הלכו מכות, ואני שחשבתי שאין לי מצפון בכלל, מוטרדת מפגישה לקפה...

רגיל הופך חריג?

אז כמו כל שבוע התקשרתי לחברה שלי, חברה קרובה. אולי כבר סיפרתי עליה – מ' (לא M יש הבדל!), היא גם כמוני, נשואה בלי ילדים, חיה חיי נישואים מאושרים וטובים. אבל לה, בניגוד אליי, יש מאהב. כמו שהיא מספרת הוא חתיך, עושה לה טוב, חכם ורווק ולכן פנוי לחלוטין.

עשיתי את דרכי מהעבודה ברגל לסניף ארומה הקבוע, פה במרכז יש כזה בכל חור, אבל לנו יש את הסניף הקבוע שלנו. ממוקם "out of the way" ולכן בדרך כלל ריק מאנשים מוזרים, ילדים צווחניים, נשים מוכרים ושאר הפרעות. אבל עדיין בסמוך לחנויות נעליים...

הגענו ביחד, כשאני בנייד והיא בנייד. חייכנו אחת לשניה, שתינו ידענו שהיא מדברת עם המאהב שלה, ואני כמו תמיד עם ב'. היא לא התכוונה לסיים את השיחה. אז ניגשנו לקופה, גם אני לא התכוונתי לסיים את השיחה. הסברתי לב' שיש לי לפחות 3 שעות של חפירה מקצועית עם מ', הוא כרגיל הבין. "יש לך מה לאכול?" שאלתי, בדאגה אימהית, כמו שאני תמיד שואלת.

הגיע תורי להזמין "שניה דובי" אמרתי לב'. "שלום, אני רוצה בבקשה קפה ארומה עם הקצפת בצד" ביקשתי מהבחור מאחורי הקופה "ערן עושה הכל" היה כתוב על תג השם שלו. הוא הרים את הראש אליי, הרים גבה ואמר "סליחה?!". "אמרתי – קפה ארומה עם ה-ק-צ-פ-ת ב-צ-ד" הייתי צריכה לחזור על הדברים כי כנראה לא שומעים טוב בארומה!

הסתובבתי ועשיתי למ' פרצוף של "יואו-איזה-מרגיזים-פה-שלא-שומעים-וצריך-להגיד-כל-דבר-פעמיים!" היא הזמינה את הקפה שלה והסתובבתי לכיוון הדלפק, כדי לקחת את הקפה שלי ובטעות נתקלתי בבחור שעמד מאחורינו והמבטים שלנו הצטלבו. בהתחלה לא התייחסתי, אבל הגנבתי עוד מבט, סתם לראות אם הוא עדיין מסתכל עליי, עבר לי בראש "ואוו, זה גבר!". הוא כבר הפנה מבט לקופה, להזמין לעצמו.

לקחנו את הקפה והתיישבנו במקום הקבוע, בצד של המדרגות. היא עדיין דיברה בנייד, השתעממתי אז שלחתי אסמס לב', שיחכה לי לארוחת ערב. היא עמדה לסיים את השיחה, אבל השיחה הלכה לכיוון של פגישה. היא ניתקה.

"ראית איזה חמוד היה הבחור שעמד מאחוריי בתור לקופה ?"

"טוב, תקשיבי, אני מצטערת אבל..." היא התעלמה מההערה שלי.

"את הולכת .." המשכתי את המשפט שהיה ברור מראש.

"כן, זאת ההזדמנות היחידה שלנו להפגש השבוע" היא אמרה בקול מתנצל.

"גם שלנו אבל זה בסדר, אני אשאר לשתות את הקפה שלי פה לבד..." וחייכתי אליה, היא קמה ללכת ואני הכנסתי את היד לתיק (אובר סייז) שלי להוציא את העיתון. לקחתי עוד שלוק מהקפה כשפתאום שמעתי *בום*. מסתבר שהיא נתקלה במישהו.

"את רואה, הנה מישהו מעניין" היא פנתה אליי ואמרה לי חצי בצחוק, בכוונה שלא אשאר להמשיך לשתות את הקפה שלי לבד, או כי היא שמעה מה שאמרתי בתחילת השיחה. חייכתי אליה, לא האמנתי שהוא ישב כל כך קרוב אלינו, אולי הוא שמע מה שאמרתי... ?!

הסתובבתי אליו וחייכתי, היא כבר הלכה. נשארתי לבד ולא התחשק לי שביום שהוא יום הבילוי שלי, לשבת לבד לשתות קפה. לא מתאים לי לבלות עם עיתון.

בחנתי אותו, הוא נראה איש עסקים כזה, לבוש לפגישה חשובה. נראה לי לא במקום שבחור שכזה יושב לאכול כריך בארומה. נראה לי כאילו לגברים כאלה שמגיעים למסעדה, מצמידים בחורה יפה כדי שלא ישבו לבד, כי זה לא נראה טוב לבד. אבל הוא היה חמוד חנון כזה, היה לו משהו תמים במבט.

אמרתי לו משהו על זה שהחברה שלי נוטשת אותי, ומתנגשת בו ומה יהיה לבעלה להגיד על כל זה... הוא חייך אבל לא ענה. הבנתי שכאן יש בחור שאין לי סיכוי איתו. משום מה האתגר נצנץ לי, כי אם האתגר היה קורץ לי, זה לא היה מלהיב אותי (כמה קלישאות במשפט אחד!?).

יש משהו שמדליק אותי בבחורים כאלה, שיודעים להתלבש, שמשקיעים בלבוש למרות שהם סתם הולכים לעבודה. גם אני כזאת, אני תמיד עומדת מול הארון שעות בבוקר ומחליטה מה ללבוש לעוד יום בו אהיה סגורה ב-4 קירות בלי חלון.

"אתה מדבר גם?!" התקפתי אותו, כנראה הייתי צריכה להעיר אותו מההלם או הסנוביות שלו. הוא מלמל משהו על זה שהוא לא רגיל שמדברים איתו. "טוב, אני ויק" אני אמרתי את זה?! כנראה שכן, הצגתי את עצמי.

"אביב" הוא ענה, נראה לי שהוא הפתיע את עצמו בזה שהצליח לענות. המשכנו לדבר, הוא באמת היה מעניין. ראיתי אותו בוחן אותי, מסתכל על היד שלי ובעיקר על הטבעת שלי. כנראה שהוא הבין שאני נשואה, אבל משום מה זה לא הפריע לי. כנראה שזה הפריע לו, הוא לא ניסה להתחיל איתי.

הוא סיים את הכריך שלו, אני סיימתי את הקפה שלי. המשכנו והמשכנו לדבר. היתה שיחה ממש נחמדה ואז הסתכלתי על הנייד שלי. "ואוו, כבר מאוחר, הבטחתי לבעלי שאני אחזור לארוחת ערב!" הוא לא נראה מופתע לשמוע את החשיפה על קיומו של ב', היתה שמץ של אכזבה בפניו.

"אוקי, היה נעים...." הוא התחיל להגיד כשקטעתי אותו  "בראשון – אותו מקום אותה שעה?" רק בהתקפות זה הולך איתו... רציתי להגיד לו משהו אחר, אבל רציתי לראות אם הוא באמת מעוניין ושבאמת הוא יגיע.

היה לי חומר למחשבה לכל הסופ"ש. מה בעצם אני עושה פה? לאן זה הולך? ובעיקר, לאן אני הולכת עם זה? מאיפה היה לי את האומץ לשבת עם גבר שאני לא מכירה במקום ציבורי?! למרות כל הלבטים והחששות, נראה לי שאני אלך לפגוש אותו שוב... ככה במקרה...