אם לא אעלה אותךֳ על ראש שמחתי.
העולם שטחי. תיזהרו לא ליפול. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 4/2010
בעיה?
פרסמתי פוסט ועד עצם היום הזה אין תגובות.
נראה לי שזה בגלל שהמנויים לא קיבלו עדכון...
אני מקווה שהפעם זה יעבוד.
| |
לא חשבתי שזה יקרה - ועוד בגילי??
אז הרבה דברים קרו מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. כן. המון דברים אפילו. ועד עכשיו הייתי די מרוצה שהצלחתי לשמור הכל בפנים ולא סיפרתי לאף אחד. אבל היום, יצא לי לבכות קצת ואמרתי לעצמי - אם כבר, אז נוציא הכל.
אז הדבר הראשון:
לא דיברתי עם חברה שלי ג' כבר כמה חודשים. היינו חברות או יותר נכון, אנחנו מכירות מגיל שנתיים. כן, זה לא נשמע הגיוני אבל זה אמיתי לגמרי. היינו באותו מעון או פעוטון לפני 25 שנה ומאז למרות שהמון פעמים נותק הקשר וחזר נשארנו חברות. אבל משהו שבר אותי. היה בקשר שלנו משהו כפייתי. משהו שלא ממש היה צריך להיות שם. כאילו בשלב מסויים אילצנו אחת את השניה להיות חברות, להיות שם, להקשיב לשטויות אחת של השניה. וכאילו בגילי המופלג - לא נראה לי שחברה שלי צריכה לצפות ממני שאהיה שם בשבילה (פיזית). במיוחד לא כשאני נשואה ויש לי חיים שלמים בלעדיה.
נכון, בגיל 16 זה היה מקובל, אבל היום.. לא ממש נראה לי. ציפיות זה לכריות ולא יותר..
והדבר השני:
אתמול הסתכלתי שעות במראה ותהיתי לעצמי - מה קורה פה? מי זאת בוהה בי ככה מולי? אני לא מזהה.. עד לפני כמה חודשים הייתי כל כך יפה בעיניי, כל כך הערצתי את עצמי שכבר הגעלתי את עצמי. נראיתי כל כך טוב, הפנים שלי היו חלקות, יכולתי ללבוש חצאית קצרה בלי לדאוג שרואים לי תתחת, כי גם אם ראו - לא היה איכפת לי כי הוא היה כל כך מהמם. אבל אתמול זה לא היה ככה. אני לא יודעת מתי בדיוק זה השתנה אבל זה היכה בי אתמול כשמצאתי בין המוני מחלפות ראשי שערה לבנה אחת.
אני חושבת שזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי. אם היה משהו שאף פעם לא חששתי ממנו זה להלבין. כאילו, להזדקן לאט ובזהירות זה בסדר אבל לראות שערות לבנות - זה כבר מוגזם. דווקא עכשיו אחרי שכבר מעל שנה (נדמה לי) אני מגדלת שיער בלי לצבוע ובלי גוונים ובלי חומרים כימיים שייאדו לי את המוח.
והדבר השלישי:
גיליתי את ב' מחדש. אני חושבת שזה הדבר הטוב היחיד שקרה לי. כאילו, זה לא חדש שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי, אבל אחרי שני הדברים הנ"ל לגלות שלמרות הכל, ולמרות שאני מכוערת וזקנה (ושמנה), יש מישהו שמוכן לסבול את הכל ולהשאר לידי (ועוד להגיע לי שהוא חולה על התחת שלי).
מפתיע אותי שהוא עוד מצליח להפתיע אותי.
ועוד דבר:
לחברה טובה שלי יש חבר חדש. ועם חבר חדש מגיעות דילמות חדשות. ועם דילמות חדשות מגיעות שיחות ארוכות שהייתי שמחה לנהל פנים מול פנים. אבל מה לעשות... גיאוגרפיה היא לא הצד החזק שלי. ולהגיע אליה, זה קצת קשה. אני מחכה לה שתגיע אליי...
משהו נוסף:
כל העליות והירידות האלה בחיים עושות לי בחילה. הייתי באיטליה, צפון איטליה, באגמים. בקיצור, הייתי בגן עדן וחזרתי לגיהנום. מקום חלום וכל קלישאה שאפשר לומר. אפילו בלונהפארק הייתי שם ועליתי על המתקן הכי מפחיד שגורם לגברים רבי שרירים לשקשק. ובכן, אני שיקשקתי חצי שעה אחרי שירדתי מהמתקן - מי אמר שמכונת כביסה זה לא חוויה... ואז עליתי על עוד 2 כאלה :).
ולנושא הבא:
ראיתי היום "מה אתם הייתם עושים?" ומשום מה התוכנית גרמה לי לבכות. לא חשבתי שבגילי אני עוד מסוגלת לבכות ממחוות של אנשים. כמה מרגש היה לראות את האנשים שנחלצים לעזרת הקשיש המוכה והאישה המוכה. ונשאלת השאלה - מה אני הייתי עושה.. ובכן, לא יודעת. סביר להניח שהייתי בורחת בשקט ומצלצלת למשטרה. כי כזאת אני, מתרחקת מסכנה ומשאירה לאחרים לטפל בה. נראה לי שזה כי אני פחדנית. אומץ זה תכונה של טיפשים. כמו שיוסי אמר - יש משטרה אל תתערב.
ואז "חטופים". נראה לי קצת הזוי מדי שלא דואגים להם לשיקום, לטיפולים פסיכולוגיים וישר מתחקרים אותם באלימות. קצת הזוי שלא ידוע עד כמה הם מסוכנים לעצמם או לציבור ונותנים להם להסתובב ככה. מי יודע מה יצית אותם? מי יודע למה הם מסוגלים? אני מבינה שבסך הכל מדגישים את הסבל מול הציפייה. אני רק מקווה שגלעד שליט יחזור נורמלי.
כי בשבילי לחזור לארץ היה הרבה יותר גרוע. ועוד בפסח. ועוד לחזור על הבוקר לעבודה.
אפרופו העבודה:
זה פשוט סיוט. אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה אבל אני לא עומדת בלחץ. אני בן אדם אחד עם שתי ידיים ומחשב. יש גבול לכמה שאני יכולה לעשות...
שיהיה שבוע טוב ומוצלח.
| |
| כינוי:
הויקונטית
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
