החלטתי למחוק את הקטע הקודם. אני לא חייבת הסברים לאף אחד.
כשהתחלתי ללמוד ימימה, בהשראתה של אימא שלי שכל הזמן אמרה לי לצאת מהשיפוטיות והביקורתיות, הבנתי שנשים זה עסק מאוד מסובך וכנראה אני ספציפית מסובכת. קבוצת נשים: אישה בת 50+ שלוקחת ללב כל דבר, בחורה בת 30 שלא מוצאת בן זוג, עוד אישה מבוגרת מאוד שלא מוצאת כיוון בחיים ואני.
להסתכל פנימה, להכיר את האני האמיתית, להיפטר מהילדה המצולקת, לשחרר את הרע ולתת לטוב להוביל אותנו. זה באמת נשמע כמו בולשיט אבל זה עזר לי. זה עזר לי להבין שאני ביקורתית ונוטה לשפוט, שאני מלאה בכעסים על ההורים שלי, שהילדה שאני מאוד מצולקת ושיש לי אישיואים עם אימא שלי, הכל מהילדות.
וכמעט על הכל התגברתי, נשארו לי עוד כמה דברים מהילדות שלי שאני צריכה לפתור. הדברים שכנראה משפיעים עליי ומובילים אותי לעשות שטויות או לא לחשוב עד הסוף על מה שאני עושה.
יש כמה צלקות שלא אוכל להיפטר מהם כנראה. סוג של חורים שחורים באישיות שלי שאי אפשר לסתום.
אחד מהחורים האלה הוא כל מה שסובב סביב נושא האהבה. עד לפני כמה שנים לא חשבתי שאני מסוגלת לאהוב באמת. כי אהבתי וזה נגמר ואז שוב אהבתי ושוב התאכזבתי, אפילו כשחשבתי שהנה, יש לי משהו לאהוב ושהוא יהיה איתי עד שאני אחליט לשחרר, גם הוא נלקח ממני. אז אולי בכלל לא כדאי לי לנסות, אולי אני אשאר אני חסרת הרגש, חסרת האמפטיה, הביקורתית, השיפוטית. אולי.
אז בגלל שהיום ערב יום כיפור החלטתי להתנצל בפני כל מי שלא הבין אותי נכון, אני מבקשת סליחה על כל השטויות שעשיתי, על כל המילים הפוגעות, על כל המעשים שלא נחשבו עד הסוף, על הביקורת, על חוסר האהבה.
סליחה.
שיהיה לכולם צום מועיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
